קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה. כנסת נכבדה, תחשבו לרגע על בניין ענק שנשרף, עולה בלהבות כבר 20 חודשים. עשרות אלפי צעירים ובני המשפחות שלהם נלחמים מול האש, נלחמים לכבות אותה. הם לא שואלים שאלות, הם מתייצבים, הם מגויסים. ביניהם צעירים וצעירות, מבוגרים, הורים רבים, חילונים, מסורתיים, חובשי כיפות סרוגות. רבים מהם כבר נפצעו, רבים מהם כבר לא יחזרו. ויש קבוצה אחת, גדולה, חזקה, מאורגנת, שאומרת: אנחנו לא. אנחנו לא נכבה. אנחנו לא נתגייס. אנחנו לא נסייע לא בידיים, לא ברגליים. אנחנו לא נסכן את עצמנו בשביל השכנים, בשביל הבניין. אנחנו נלמד ונתפלל. ואם תדרשו מאיתנו להתגייס, אנחנו נפרק לכם את הוועד. זהו, עד כאן החלק של המשל.
מדינה נורמלית, כשפורצת מלחמה – מי שלא מוכן להתגייס להגנה, לא מקבל זכויות, ובטח שהוא לא מקבל זכויות יתר. אבל פה, במקום שהממשלה תאיים על המשתמטים, קורה בדיוק ההפך – המשתמטים מאיימים על הממשלה. עולם הפוך. במקום שהממשלה תאמר: אם לא תתגייסו, לא תקבלו – היא מתפתלת, מתרפסת, ממציאה פטורים, מעניקה הטבות, משדרת דבר אחד ברור. זה המסר שהממשלה משדרת: מי שמשרת מת, ומי שמשתמט מקבל. זה נשמע לכם הגיוני? זה לא רק עיוות מוסרי, זו לא רק בושה לציונות ויריקה על ערכי היהדות שכולנו גדלנו עליהם; זו סכנה קיומית. כי מי שמעדיף קואליציה על שוויון בנטל אחרי שיש לנו 606 ימי מלחמה, מלחמה קשה; אחרי 25,000 פצועים – אלה המספרים; אחרי 1,876 נרצחים, ובהם 861 חללי צה"ל – מי שרואה את המספרים האלה ועדיין מעודד השתמטות, הוא לא מנהיג, הוא לא ציוני, הוא בושה לעם היהודי. כל אחד ואחת שייתנו את האצבע לטובת חוק ההשתמטות, הם פשוט קבלני שיפוץ של שלטון שמאבד אחיזה. פרוטקשן למשתמטים בזמן מלחמה. זה מה שזה.
אני לא מבינה איך אחרי ששילמנו מחיר כל כך כבד, אתם עדיין מעדיפים את הכיסא על פני עתיד המדינה. בושה.
284 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.