קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, סוף-סוף זה הגיע – תקומה, שנה וחצי אחרי. פשוט אין מילים. מה, אנחנו אמורים לשמוח אחרי שנה וחצי? חברי שוסטר, חברי מאזור הדרום, שעבר את התופת ויודע בדיוק על מה אנחנו מדברים – שנה וחצי כדי שישחררו כספים, כדי שנוכל לראות איזה אור בקצה המנהרה. אנחנו לא יכולים לראות את האור הזה. אנחנו לא יכולים לראות כשעדיין יש 59 חטופים בשבי 542 יום. עם זאת, אולי קצת באופטימיות, אני מברכת שזה קורה, כי צריך – אני לא יודעת כמה ברכה, כי האסון הזה בכלל לא היה צריך לקרות, אבל באמת, חברי שוסטר, יושב-ראש הוועדה ביטן, שזה באמת עמד לנגד עיניו, וחברי חבר הכנסת דנינו.
אמש התראיין לתוכנית אמריקאית הפדוי חוזר השבי שלנו ירדן ביבס. תראו את האבסורד: מדינת ישראל הגדולה, שחוותה את 7 באוקטובר, את המחדל, מנסה לעשות תקומה, אבל האנשים שלנו, השבויים ששבים, עדיין מוצאים רק אוזן קשבת אחת – בארצות הברית. כך הוא אומר – הוא פונה לטראמפ והוא מבקש: תפסיקו את המלחמה ותחזירו את כולם. הוא גם מספר על רגעי האימה שם ואיך השובים המתועבים, הגועל נפש הזה שיושב שם, אומרים לו אחרי שרצחו את אשתו ובניו: לא נורא, יהיו לך אישה חדשה וילדים טובים יותר.
חברים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להקים איזושהי תקומה או תחושת תקומה כשאנחנו יודעים שעדיין יש 59 מאחינו שנמצאים בשבי, מתוכם 24 חיים. אם נמשיך למרוח את הימים, לצערי, כנראה ירד גם המספר הזה.
אני רוצה לספר שאתמול רציתי לעלות לקבר של שירי, רציתי לעלות לקבר של שירי, להדליק נר נשמה אחרי גילוי מצבה, ואז בעלי אמר לי: חודש ניסן, אנחנו לא עולים לבית קברות. זה חודש שלא מטרידים את המתים, זה חודש שנותנים להם מנוחה. ואני חושבת לעצמי: הם במנוחה; אנחנו עדיין לא במנוחה. חברים, אנחנו לא במנוחה. אנחנו רוצים את כולם.
לפני שבועיים שוב ביקרתי בניר עוז. שום דבר לא השתנה – אותם בתים שרופים, אותם ריחות. אז אתה מסתכל על הבתים, על האסון הנורא שיש שם, ומנגד אתה מסתכל, ויש פריחה, מתחיל להיות ירוק. ואז אני שומעת ברקע אנשים ששואלים את ניצולי ניר עוז: תגידו, אתם תחזרו לניר עוז? חברים, לאן הם יחזרו? לאן הם יחזרו אם אתם לא נותנים להם אפילו תחושה שהמקום הזה יכול להיות בית?
אני רוצה גם להזכיר עכשיו, באמת במעמד הזה, את החייל איליי לוי, רב-סרן איליי לוי, אותו חייל מיחידת הצנחנים 202, שהיה הראשון, כבוד היושב-ראש, להקיש על הבית של בתי ולחלץ אותה מכפר עזה. בשעה 01:00, כשהוא מקיש, בתי ובעלה מסרבים לפתוח ומבקשים לשמוע שמע ישראל, לבקש משהו יהודי. תבינו לאיזה מצב הגענו שאפילו החיילים שלנו לא הצליחו לשכנע אותם שאפשר לצאת. לצערי, איליי נהרג ב-2 בינואר בעזה. אני באמת יודעת שמנוחתו עדן, אבל לחשוב, לחשוב על החיילים האמיצים.
לסיום, כבוד היושב-ראש, חשוב לי להגיד כמה מילים. עם סיומו של מושב טעון ומורכב ולקראת יציאה לפגרה, הלב שלנו לא באמת יצא למנוחה. במיוחד בימים אלה, כשחירותם של רבים מאחינו עדיין כבולה, המושג חג חירות מקבל משמעות עמוקה וכואבת. דווקא מתוך המקום הזה אני בוחרת לקוות, להאמין, לפעול למען השבתם, למען האור שיבוא, למען עתיד טוב יותר לכולנו. אנו נאחזים באמונה, נאחזים זה בזה ונושאים תפילה משותפת לימים של חופש, שוויון, צדק. חג פסח, חג של תקווה, של שחרור ושל חירות אמיתיים. תודה.
517 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.