יום המאבק בעוני

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, כבוד היושב-ראש. חברי וחברות הכנסת, אני רוצה להתחיל בסיפור. אדם אחד עובר ליד נהר – יכול להיות ששמעתם את הסיפור הזה – עובר ליד נהר ואז פתאום הוא רואה אדם נופל למים וכמעט טובע, והוא קופץ ישר ומציל אותו. ואז עוד אדם נופל לתוך המים, והוא היה צריך לקפוץ ולהוציא גם אותו. פעם שלישית, פעם רביעית – הוא התחיל לרוץ לכיוון השני. ואנשים אמרו לו: היית גיבור עד עכשיו. למה לא הוצאת את האדם שנפל? הוא אמר: אני הולך לראות מי זורק אותם לים.

אני חושבת שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה אנשים נופלים מתחת לקו העוני, למה האנשים נעשים עניים. זאת לא גזרה מהשמיים; זאת גם לא בחירה. אני לא שמעתי על מישהו שסיפר, כששאלו אותו מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול – אמר: ואללה, אני רוצה להיות עני. אין שאיפות להיות עניים. להפך, יש סבל כאשר אנשים הם עניים. זאת לא בחירה וזאת לא גזרה מהשמיים, אלא תוצר של מדיניות מכוונת – מדיניות כלכלית שלא לוקחת בחשבון את רווחת האזרח ואת השכבות שאין להן, בוא נגיד, את הכוח להוות מנגנוני לחץ על הפוליטיקאים ועל מקבלי ההחלטות.

אחד הדברים שמאוד חורים לי כאשר אנחנו מדברים על העוני – וזה נושא שאני מתחילת דרכי בכנסת התחלתי לעסוק בו, ואני גם אחת מהיוזמות של הרשות למאבק בעוני – אחד הדברים, שאנשים עולים על הדוכן ומדברים על העוני ועל מיגור תופעת העוני כאילו אנחנו החזקים, אנחנו בעלי הכוח, רוצים לעשות טובה לעניים, רוצים לתרום להם, רוצים אולי לתת להם צדקה. אני חושבת שזאת לא הגישה הנכונה. הגישה הנכונה היא שינוי מדיניות, שינוי מדיניות רב-תחומי, כלומר מי שצריך לטפל במיגור העוני הוא לא שר הרווחה – לא שהוא לא מתאים לעשות את העבודה, אבל אני חושבת שזאת אחריות הממשלה בכללותה; זאת האחריות של ראש הממשלה שישנה את הגישה שמתמודדים איתה.

כדי למגר את תופעת העוני צריכים לשנות חלק מחוקי העבודה, צריך לשנות את מערכת החינוך, שתאפשר לאנשים, וקודם כול, קודם כול צריך לעצור את שיטת הפרטת השירותים במדינה. אפילו מיגור תופעת העוני והצדקה – הוציאו אותה להפרטה. אפשר להגיש מכרזים על זה. זאת לא הגישה. כאשר מפריטים את שירותי הבריאות, זה אומר שהעניים יקבלו פחות שירותי בריאות, וכאשר מפרטים את שירותי הרווחה, זה אומר שאנשים שצריכים יקבלו פחות.

זה להפך – אתם מכניסים אותם ללופ ולמעגל יותר ויותר, של עוד עוני ועוד עוני. אי-אפשר לחשוב גם שכל מי שסובל מעוני סובל, כאילו, ברגע שאומרים שהוא מתחת לקו העוני – זה כאילו כולם במצב שווה. אז הינה, אני אגיד לכם – חברת הכנסת אימאן דיברה על זה – ש-52% מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני, ואני יודעת שאחוז מאוד גדול גם בין החרדים. אבל התוכנית שהייתה לפני שנתיים וניסתה להוציא אנשים, דרך סיוע, מהעוני למצב יותר טוב – גילינו שהעוני באוכלוסייה הערבית לא רק שהוא רחב יותר אלא הוא עמוק יותר, כלומר האנשים העניים הם עניים יותר אפילו, וצריך עוד הרבה לעזור להם כדי לצאת ממעגל העוני. הסיוע שניתן בחברה החרדית – אם היה ניתן אותו סיוע לאותה משפחה בחברה הערבית, הוא לא היה מוציא אותם ממעגל העוני, כי העוני הוא יותר עמוק. העוני במדינת ישראל – נכון שהוא בעיה כלכלית, אבל הוא גם בעיה לאומית, לאומית במובן הזה שערבים מקבלים את זה בשני הצדדים: גם כקבוצה או שכבה חלשה בכלכלה, אבל גם על רקע לאומי.

אני חושבת שהגיע הזמן. הרשות למאבק בעוני, הצעת החוק שלנו, שלי ושל נעמה לזימי וגם של חבר הכנסת ינון אזולאי וישרקי, חייבת להתקדם כמה שיותר מהר וחייבת לא לעסוק בחלוקת תווי מזון. אם בודקים גם איך חילקו את תווי המזון עד עכשיו, כבוד היושב-ראש, אתה תראה את האפליה המאוד-ברורה גם על רקע לאומי בחלוקת תווי המזון. הגיע הזמן לשנות מדיניות. תוכנית כלכלית לשנה הבאה או תקציב לשנה הבאה שיוריד יותר מיסים, ויחבוט בקבוצות ויפריט עוד ועוד שירותים – זה אומר שכל חברי הקואליציה צריכים להתגייס כדי לשנות את המדיניות הזו. אחרת, לא תהיה לנו שום זכות לעלות שוב על הדוכן ולדבר על מיגור תופעת העוני.