יום המאבק בעוני

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב בראש. אדוני השר, תודה לאתי על קיום היום הזה, שיזמת את היום הזה.

צמצום זריקת מזון ועידוד תרומת מזון; גם של ינון אזולאי, חשוב לציין. אנחנו מציינים את יום המאבק בעוני, בדגש על הפריפריות, בצל המלחמה. כל היום הזה היו דיונים, ואני יושבת פה עם הדפים האלה והכנתי נאום, באמת, הכנתי נאום, ויש נתונים. ואני מרגישה שזה גיבוב של מילים. אני מרגישה שאני עולה, וזה פשוט יהיה גיבוב של מילים, כי אין פה אף אחד, אף אחד לא מקשיב, וכלום לא משתנה.

כמה שנים את מציינת פה את יום העוני? האם אפשר להצביע – – –

האם אפשר להצביע על משהו אחד שהשתנה? אי-אפשר. האם יש איזושהי בשורה? לא רק שזה לא השתנה – בצל המלחמה ועליית המחירים, המצב הוחמר. אנחנו יושבים היום בדיונים שרובם סביב הנושא הזה, ואנחנו שומעים את משרד הרווחה עושה עבודה באמת טובה – מציג לנו תוכניות חשובות, מציג לנו דברים; שומעים את משרד העבודה – יש לו פרויקטים נפלאים של חזרה לעבודה; שומעת את משרד הבריאות. אבל בסופו של יום, אני לא מצליחה להבין – יש כל כך הרבה תוכניות טובות, ומשהו לא עובד, כי לא רק שאנחנו לא מצליחים לצמצם את ממדי העוני, בכל שנה גדלים ממדי העוני.

אנחנו יודעים שבפריפריות העוני יותר גדול, ואני בכלל לא מדברת על השכנים שלי בנגב, על הבדואים בכפרים המוכרים, ובטח ובטח בכפרים הלא-מוכרים. ואנשים פה לא מבינים שהגורל הוא משותף; שזה שבכפרים עשר דקות ממני אין תעסוקה, ואין תשתיות, ואין שם בריאות, ואין שם חינוך ראוי, זה משפיע ומשליך ישירות גם עליי, ולא רק עליי – על באר שבע, על אופקים, על ירוחם, על דימונה, על כל מי שגר מסביב.

לא נולדתי חברת כנסת. הסתובבתי ברחובות הכי קשים במסגרת הפעילות שלי, גם למען הדיור הציבורי וגם למען חד-הוריות ומשפחות מעוטות יכולת. אני ראיתי עוני ואני רואה עוני עד היום. אני מקבלת הודעות מדי יום על מצוקות נוראיות. ואני באמת מנסה לחשוב – בלי להטיח ביקורת, כי אין לי עניין, זה לא יעזור, אבל אנחנו ממשיכים לקבע פה עוני במדינת ישראל ולהגדיל אותו. וצריך איזושהי תוכנית סוף-סוף מלמעלה, שתתכלל את הכול ביחד. כי עוני הוא לא רק שאין לנו מה לאכול. הגיעו היום פעילות שאומרות לי: אין לילדים מה לאכול – ומצד שני אנחנו זורקים מזון ב-21 מיליארד שקלים. אין תשתיות ראויות של תחבורה כדי להגיע לתעסוקה. אז אם משרד העבודה משקיע כל כך מדהים בתעסוקה, גם למען האוכלוסיות – אם אין תחבורה ציבורית, איך הם יגיעו לעבודה?

הראייה מלמעלה היא הכרחית, היא חשובה. עוני הוא לא גזרת גורל, עוני הוא משהו שאפשר לטפל בו. אני באופן אישי לא מאמינה שאפשר למגר אותו, אבל אפשר לצמצם אותו – אפשר לצמצם פערים בין הפריפריה למרכז, אפשר לצמצם פערים בין המגזרים. אפשר לעבוד בזה. צריך לעבוד בזה, כי עוני הוא גם ביטחון, ביטחון אישי. הוא הכול – הוא המוסר שלנו; הוא מה את משאירה פה; הוא איך את הולכת לישון בלילה ואומרת: איכשהו ילדה מהפריפריה, מבאר שבע, הגיעה לכנסת ישראל – מה אני עושה כדי לנצל את הזמן שלי, שאין לי מושג עד מתי אני אהיה כאן, כדי טיפה, טיפה, לשפר חיים של אנשים שמתקשים ומאתגר להם מאוד? תודה.