קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, היושב-ראש. חבריי, חברותיי, אני רוצה להעיר לחברי אברהם בצלאל. לפי הבנתי, בהסכם הקואליציוני יכול היה להיכנס בתוך כמה שבועות נציג ש"ס לאוצר. אני חושב שצדק ומאבק בעוני עושים באמצעות כלים, באמצעות הקונסטרוקציות המרכזיות של המדינה, ולא דרך צדקות. צדקה זה עניין אישי, ואפשר לעודד את זה. המדינה – ראוי שתעודד, זה בסדר גמור. אני בא מקיבוץ. המשכורת שלי הולכת לקיבוץ כדי שאנשים שמרוויחים פחות ממני יוכלו ליהנות מזה. זה הרעיון של מס הכנסה דיפרנציאלי.
בעיקרון, המדינה צריכה לעודד מהלך משמעותי שבו היותר-חזקים ייתנו למי שאין להם. אני אומר את זה כאשר אין לי את הצורך הפוליטי הזה, מפני שאני יודע שבני אדם – תהיה שפת אימם אשר תהיה – חיים באופן מחפיר בארץ חמדת אבות. בזה אנחנו צריכים לשתף פעולה. ולכן, התקציב שאנחנו הולכים לעסוק בו הוא ההזדמנות האמיתית – הוא הקונסטרוקציה, הוא המסד הנכון לצמצם את הפערים: להשקיע בתשתיות ציבוריות משמעותיות, גם הנדסיות וחברתיות; הנגשה לציבור, בעיקר בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, בקווי הספר, של חינוך, השכלה גבוהה, גם הנדסית – זו הדרך שבה ניתן את היכולת הממשית לבני אדם צעירים להניח שיש בפניהם את האפשרות לצאת מהמעגל הזה. לכן, חינוך והשכלה גבוהה, ולא תקציבים קואליציוניים; השקעה בממדים הקריטיים, שניגע בהם, בלבנים המרכזיות שמהן עשויה הרווחה, ולא במשרדים מיותרים. אני מקווה שמשהו מזה יבוא לידי ביטוי.
ראו, הרצל, שאנחנו רואים אותו כל הזמן כשאנחנו בוהים בדוברים כאן, רצה לקיים מדינה, ושבעת הכוכבים הם סמל לעבודה, לשבע שעות עבודה. הוא רצה לצמצם את שעות העבודה, אבל הוא בוודאי דיבר וחזה מדינה שבה יש פריון גבוה, שבה הפועל, האדם הפשוט, חי ומתקיים בכבוד. אם ניקח את הזרמים העיקריים של הציונות – ז'בוטינסקי מזה, עם חמשת המ"מים העיקריים, ותנועת העבודה, שבוודאי רצתה אותו הדבר, רצתה להגיע למצב שבו האדם העובד, האדם הפשוט, יחיה חיים מכובדים. כפי שהמדינה לא שואלת שאלות – או יותר נכון שואלת שאלות ונותנת תשובות, איך אגיד, מניחות את הדעת בתחום החינוך, או לפחות בהקצאת תקציבי הרווחה, הבריאות – הקונספט של מינימום של לבנות יסוד הוא קונספט מוכר, ידוע, כך אנחנו צריכים לעשות גם בכל מה שקשור בביטחון, דיור ושיכון. הבסיס המינימלי הוא ביטחון אנרגטי, ביטחון תזונתי. הרכיבים האלה חייבים להיות בתשתית האידיאית, הערכית, של מדינת ישראל. כשאני אומר ביטחון תזונתי, חברי אברהם, זה חשוב וזה טוב, רק שזה לא ביטחון מזון. זה לא האירוע האסטרטגי של כך וכך אלפי טונות של חיטה שאנחנו שומרים, אלא איזו אנרגיה, אילו אבות מזון יעילים מגיעים לכל הילדים והמבוגרים והזקנים במדינת ישראל, ואם הם נגישים להם. זו האחריות המדינתית ממש.
אני רוצה לומר שהפריפריה – אותה פריפריה שמתנגשת עם אויבינו בגבולות בדרום ובצפון – היא המקום שבו הפריון, שבו רמת העצמאות הכלכלית קטנה יותר, שבו החובות המשפחתיים הם גדולים יותר וכמובן היקף ההכנסות של בתי האב קטנים יותר, והיא הראשונה להיפגע. אני רוצה עוד לציין, אדוני היושב-ראש, חבריי, שעיסוק בביטחון חברתי ובאופק, בפרספקטיבה חיובית, אופטימית, זה ביטחון ממשי. משילות לא מציגים רק – אם כי בוודאי גם – על ידי אמצעים, על ידי כוח, על ידי השלטת הריבונות, אלא גם על ידי הפרספקטיבה החיובית. לכן, אותן שכבות, אותם בני אדם שאנחנו ניתן להם את האופק האישי הזה, יהיו גם אנשים מתונים יותר. בכך נשיג לא רק צדק אלא גם מחסום בפני פשיעה ואיבה בתוך החברה שלנו. תודה רבה.
516 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.