קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. יש לי נוהג: כשאני עולה לדבר כאן, עובר לי כל פעם קטע בראש, קטע משיר. אני רואה את החבר'ה הצעירים שצופים בנו: "חצי עולם בדוחק מתקיים, / חצי עולם שונא חצי". עדיין לא למדנו לאהוב אחד את השני כאן.
אנחנו כבר ב-292 ימי מלחמה. בדרום הארץ הקיבוצים חרבים. בשדרות ובערים הסמוכות התושבים חזרו, תחת הבטחה שהם מוגנים, אבל יורים עליהם טילים. בצפון – זוכרים מקום כזה? עדיין יש למעלה מ-60,000 מפונים, וארגון טרור שולט ומנהל אותו. בינתיים ממשלת ישראל מארגנת קומבינות בחוק הגיוס ומאריכה את השירות לחיילי המילואים והסדיר, כי מישהו צריך להתגייס פה. אף אחד לא מדבר כאן על המצב הכלכלי של האזרחים במדינה; אף אחד לא מדבר על המצב הכלכלי של המילואימניקים, שהעסקים שלהם נסגרים זה אחרי זה; אף אחד כאן לא מדבר על ההשלכות הנפשיות של חיילי המילואים בעצם העובדה שאנחנו מאריכים לכם עוד חודש ועוד חודש. פחות לראות את המשפחה, פחות לראות את הילדים – מה ההשלכות הנפשיות למשפחה שלהם?
שירות המדינה הפך להיות נטל ולא זכות, ואנחנו ממשיכים להניח את הנטל הזה על הכתפיים שלהם. אני זוכר ששר הכלכלה הבטיח שהמחירים ירדו. אז לא, המחירים לא יורדים, המחירים רק עולים. דלק, חלב, מוצרי יסוד – הכול עולה כאן. אף אחד לא דואג לאזרח הקטן בבית. אנחנו חיים באווירת ה"יהיה בסדר". יוקר המחיה הולך ומאמיר בזמן שאזרחים – חלקים מהמדינה עדיין נחרבים. אזרחי ישראל ראויים ליותר טוב מזה. כל מה שמעניין את הממשלה הוא הישרדות. עוד חודש, עוד פגרה, עוד מושב – רק לשרוד.
בעצם, את כל הנאום הזה אפשר לסכם במשפט: ממשלת ה"יהיה בסדר". יהיה בסדר מתישהו, השאלה מתי. תודה.
259 מילים של ירון לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.