קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב בראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, אמש היה צום שבעה-עשר בתמוז. צום זה ציין את היום שבו הובקעה חומת ירושלים על ידי צבאות נבוכדנצר בתקופת בית המקדש הראשון והצבא הרומי בתקופת המקדש השני. זהו אחד מארבעת הצומות שנקבעו לזכר חורבן בתי המקדש.
אוקיי, דייקת. צום זה מתחיל את תקופת בין המצרים, שלושה שבועות של אבלות שמסתיימים בתשעה באב. כבוד היושב-ראש, 292 ימים שהחטופים שלנו, 120 חטופים, נמצאים במנהרות חמאס המתועב, אחרי שעברו תופת. העם שלנו קרוע, כאוב, ועומד כאן חבר הכנסת עמית הלוי ועושה לנו הרצאה ביהדות ואלוהים. כאילו, לאן הגענו? כל מי שיושב כאן, לפחות מרביתנו יהודים גאים, מאמינים, אבל מאמינים גם במערכות שלנו, ומבחינתי, צבא וכל גורמי הביטחון – לאוהבי אלוהים, הם אלה שאלוהים נתן לנו כדי שגם יעזרו לנו. לעמוד כאן ולהשתמש בזה ולהגיד שרק אלוהים – כאמור, אלוהים כול-יכול ואני הכי סוגדת – אבל לא ייתכן שזאת תהיה הרוח.
אני רוצה רגע לקרוא לאחיי המתפללים, המתייסרים. כשיש עכשיו את צווי הגיוס אז יופי, הם מתכנסים בכותל, במסיבות, ומתחננים ומבכים, מרימים עיניהם לשמים. אני רוצה לקרוא דבר אחד ולשאול למה למען החטופים שלנו זה לא נעשה. כתבה את זה מרגלית קוטב: "והינה חלמתי חלום ובו כל רבני העולם וגם הרבניות, מכל הזרמים, ללא הבדל, איש בל ייעדר, יכריזו על ימי תפילה, תענית וזעקה, ויפרשו מתלמודם וייאספו ברחבת הכותל, יזעקו ויבכו ויקרעו את בגדיהם, וילבשו שק ואפר" – ולא חליפות – "לא יאכלו, לא ישתו ולא ירחצו, רק יזעקו ויזעקו, כאילו כל אחד מהם – ילדו וילדתו ואביו ואימו הם הם החטופים, ולא יזוזו ממקומם עד שייפתחו שערי שמיים והחטופים והחטופות שלנו ישובו הביתה".
במעמד זה אני קוראת לראש הממשלה: אז יש לנו מטוס ויש לנו משרד ויש לנו אוכל טוב ויין וסוף שבוע. תצהיר, בבקשה, היום – לא שהבשילו התנאים, שהחטופים שלנו בדרכם הביתה. תודה.
289 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.