ציון יום לחיזוק לימוד התנ"ך

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב בראש, אדוני שר החינוך, שאפו על היוזמה. תראו, התנ"ך הוא טקסט מכונן לקיומנו כעם, קושאן אמיתי להימצאותנו כאן; בסיס ללימודי היסטוריה, גיאוגרפיה, פוליטיקה, עיצוב, רומנטיקה, הנדסה, בישול; מעורר מחשבות, פרשנויות שונות, שיוצרות גם מחלוקות; מקום לפנתיאונים, מנהיגות. אבל מעל הכול – הוא שלנו, ואני מוכרח להגיד כאן שהמושג הזה, "הוא שלנו", לצערי הרב דורש חידוד וחיזוק.

כשיזמנו הבאת חיילים לעיר דוד, עמדתי שם עם דוידל'ה הנדלר בארי ואמרתי לו: דוידל'ה, אני רוצה שיחזיקו תנ"ך. הוא אמר לי: עזוב, בשביל מה? דוידל'ה הוא לוחם ידוע. כיפה וציצית, כמונו. הוא שואל אותי: בשביל מה? הוא אומר לי: המדריכה תחזיק תנ"ך. אמרתי לו: תראה, אולי המדריכה תקריא ירמיהו, ואם הם יחזיקו תנ"ך היא תגיד לו: תפתח ירמיהו, כמו בשירים "אני קורא בספר מלכים", כמו הרבה שירים עבריים בתוך זה. והוא ידפדף לירמיהו, והוא יעבור את בראשית, אולי דברים, וייפתח לו יהושע. אולי הוא גם ירצה לקרוא קצת רקע, או שהיא תרצה לקרוא קצת רקע, המטיילת, החיילת. ואולי גם אחרי המדריכה הם יישארו במתח, ואז אולי ירצו להמשיך לקרוא עוד כמה פסוקים.

אז הוא אומר לי: אבל אתה יודע. שאלתי אותו: מה אני יודע? הוא אומר לי: אתה יודע מה יגידו. שאלתי אותו: מה יגידו? הוא אומר לי: יגידו שאנחנו שנינו עם כיפות עושים להם כפייה דתית. אמרתי לו: דוידל'ה, נער הייתי וגם זקנתי, אני אגיד לך מה יגידו. אלה יגידו: תראה את שני הדתיים האלה, עושים לנו כפייה דתית, ואלה יגידו: תראה את קצין החינוך הראשי הדתי הזה, דתי מחמד, נותן להם להחזיק תנ"ך בלי כיפה על הראש. אמרתי לו: כשאלה ואלה – אני מסודר.

אני חושב שחלק מהסכנות באמת זה הניכוס של התנ"ך לחלק מסוים מאיתנו, לפרשנות מסוימת מאיתנו. אם אני צריך לומר – תראו, תיקחו איש רוח כמו הסופר מאיר שלו או הפוליטיקאי ראש הממשלה נתניהו. שניהם יודעים תנ"ך. שניהם יכולים להיות אתיאיסטים, מוגדרים או לא מוגדרים, לא משנה, אבל הם יודעים תנ"ך. הם יכולים להתווכח על תנ"ך, הם יכולים לצטט מהתנ"ך, הם יכולים להחזיר אותנו לתנ"ך – התנ"ך הוא של כולנו בהקשר הזה. אני אומר את זה בכאב. דרך אגב, בנתיב מאיר, כשלמדנו שלושת-רבעי יום גמרא ואולי רבע יום מקצועות חול – מתמטיקה, פיזיקה – תנ"ך היה שם. הוא לא היה בלימודי הבוקר של הגמרא, הוא היה בלימודי החול, מה שנקרא. ואני חושב שכשאנחנו אומרים: בואו נבדוק את המקום של התנ"ך, אנחנו כולנו מחויבים לבדוק אותו, ובוודאי להוציא אותו ממה שנקרא הדתה, מהמושג הזה, שפורץ גבולות – שר החינוך יושב פה – ואוי ואבוי לנו אם נפיל אותו גם בתוך זה.

אדוני היושב-ראש, אני כבר אבקש ממך עוד דקה, אני אעשה את זה קצר. חיים גורי, מראיין אותו מאיר שלו בביטאון חג של ידיעות אחרונות לראש השנה, ואומר לו חיים גורי: נכנסתי לבית ספר בתל אביב, ואמרתי להם "עצב נבו", ואנשים לא ידעו על מה אני מדבר, על "עצב נבו". הוא אומר: אם אפשר היה לתת פרסי נובל לשיר ולשורה – הוא היה מקבל את שני הפרסים האלה. ואנחנו יודעים ש"עצב נבו" זה מושג שבא מהשיר של רחל, ועל הקבר שלה כתוב: "איש ונבו לו / על ארץ רבה." ואתה שואל אנשים היום: מה זה נבו? למה קוראים לך נבו?

אוקיי. ולצערי הרב, אנשים לא יודעים. הוא אומר: סגרתי את הספר ויצאתי. כשהלכתי אליו הביתה אחר כך, אז אשתו אמרה: לא בדיוק, יצא תלמיד אחד ואמר לו: רגע, רגע, זה קשור למשה רבנו.

אני הולך לנחם משפחות שכולות. אימא מכפר גלעדי אומרת לי: אני יודעת שהבן שלי, גם אני לא אוכל להגשים את כל הציפיות שלו. אז אמרתי לה "עצב נבו". המושג הזה – כל אדם יש לו עצב נבו.

ואני רוצה לסיים, ברשותך. אני עוד פעם אלך רגע לרחל, בשיר "עברייה", ששרים בועז שרעבי או רבקה זוהר: "אני מבטת בה נפעמת, / נדמה: הנה זה אך. / בחן קדומים, בשחור ולהט, / עלתה מן התנ"ך. // וגשר פז נתלה ממנה, / אל ארץ העברים. / וזיכרונות ימי החסד, / בנפש מיתמרים. // כה אעמוד פה לפנייך, / נפעמת, אחותי" – אנחנו לא יודעים אם זו האישה הכושית שהוא לקח, אם זה על ציפורה אשתו, אבל בשורה האחרונה של השיר היא אומרת: "אך אם מעלתי – לא לנצח / כחשתי – לא עד תום. / ושבתי שוב כשוב ההלך / אל כפר מולדתו". זאת אומרת, כל אחד מאיתנו יכול להרגיש גם כלפי התנ"ך סוג של מעילה, אבל בתנאי אחד, שנשמור גם את האופטימיות הזאת, של "ושבתי שוב כשוב ההלך / אל כפר מולדתו". תודה לך, אדוני.