ציון יום חוסן נפשי והשלכות הלחימה על חיילי צה"ל ומשרתי המילואים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, היום ציינו יום מיוחד בסוגיית החוסן הנפשי וההשלכות של הלחימה על חיילי צה"ל ומשרתי המילואים, יום שיזמנו – יזמה חברת הכנסת אפרת רייטן יחד עם חבר הכנסת יצחק קרויזר ואנוכי; יום שהוא המשך לשדולה שלנו למען הלומי קרב ולחמש שנים של עשייה. החוק הראשון שהגשתי היה הגבלת שכר טרחה לנכי צה"ל, כי לשאר הנכים יש הגבלת שכר טרחה – לניצולי שואה, לתאונות עבודה, לתאונות דרכים – רק לנכי צה"ל אין.

אז כינסתי ועדה בכנסת, והייתי כמעט לבד בחדר. בקושי באו אנשים. משרד הביטחון לא בא, ומאז עשינו דרך ארוכה למען נכי צה"ל. אגב, היום להוקרת נכי צה"ל נוצר בסניף בני עקיבא בירוחם על ידי אליעד אברקי, עובד של בני עקיבא, עם יהודית לביא, שאחיה היה הלום קרב. היא שאלה שאלה פשוטה: איך המדינה לא מוקירה את נכי צה"ל? יש לה יום זיכרון לאלה שנפלו בקרב, ואין לה יום הוקרה לנכי צה"ל? הבאנו את היום הזה לכנסת, לממשלה, ומאותו יום יש יום קבוע בלוח השנה להתחיל להתייחס אחרת לנכי צה"ל.

גם ביציע נמצאים נכי צה"ל ופצועים. מפה אני רוצה להצדיע לכם, להגיד לכם שאנחנו אוהבים אתכם, ושאנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים, חברי הכנסת שבשדולה, למען נכי צה"ל.

היום שמענו דבר שפשוט נגע ללב של כולנו – זכינו לארח את ג'ני מזרחי, שהיא אימא של רס"מ אלירן מזרחי, זיכרונו לברכה. אלירן מזרחי נקרא לעזה, פיקד על תשעה D9, פרץ את הדרך לכל הכוחות. אתה יודע, יש לך גם ניסיון בביטחון ובצבא – הצבא לא זז בלי D9, במיוחד באזור בנוי. הוא פיקד על תשעה D9.

הם משהו. אנשי ה-D9 הם צל"ש בפני עצמו. ראשונים, בסיכון הכי גבוה, בולטים בשטח, לא פוחדים, עושים את העבודה, מסירים את המטענים וחשופים בצריח, חשופים בקבינה.

לא, אתה יכול, היושב-ראש. הפוך, אני בעד השיח המפרה במליאה. אני בעד.

ניחמת.

קודם כול, אשריך. ובהיבט האישי, אתה יודע, יש לי שני אחים – – –

נכון, אני אציין את זה. יש לי שני אחיינים שפונו מגוש קטיף – יש שיאמרו גורשו, לא חשוב – הם היו נערים ועברו משבר. שניהם נהגי D9 במילואים, ונלחמו בעזה, אז הדבר הזה נמצא בבית. אבל ג'ני באה ודיברה והסבירה. היא אמרה, אלירן היה בן אדם שמח, חיוני, ולא היית מדמיין שהוא יפגע בעצמו. המפקד שלו אמר, אלירן, כן, הוא היה כזה מנהיג, אבל הוא לא דיבר על הקשיים. לג'ני היו כוחות נפש לבוא לפגישה היום, ולמרות האובדן והכאב היא לא דיברה על עצמה. היא אמרה: אני רוצה למנוע, אני צריכה שידברו עם הלוחמים כשהם יוצאים מהקרב.

אחת המלחמות שניהלתי כשר במשרד הביטחון הייתה שלא נפגוש את הלום הקרב פתאום אחרי שלוש שנים. לוחם, יפגוש אותו מישהו, ישמע אותו, יעשו עיבוד של החוויה הצבאית, ונזהה כבר ביציאה מהצבא, על חשבון הזמן הצבאי. הדבר הזה, עשינו אותו פיילוט עם עמותות שונות – בשביל המחר וגופים אחרים, נט"ל. עכשיו זה צריך להיות סטנדרט. כל לוחם ולוחמת זכאים לזמן הזה של עיבוד חוויית הלחימה, זיהוי פוטנציאל לטראומה ולפוסט-טראומה – להציל נפשות.

אז מכאן אני רוצה להצדיע לג'ני מזרחי, שלקחה את הכאב והאובדן למקום של הצלת נפשות של אחרים. מה שהמלחמה הזאת תלמד אותנו, גם על פי מחקר של האוניברסיטה העברית בשילוב אוניברסיטת קולומביה, בית החולים שלוותה וארגון אלטרואיזם אפקטיבי, הוא שמדברים על כחצי מיליון אזרחים בסיכון גבוה לפוסט-טראומה. משך המלחמה הזאת – מלחמת ששת הימים – שישה ימים; יום כיפור – שבוע-שבועיים של חרדה, אחרי חודש כבר כיתרנו את הארמייה המצרית. מלחמה של תשעה חודשים עם 80,000, 100,000 מפונים? של איום על כל בית בישראל כמעט? שכל בנינו שם, של מאות אלפי מילואים, אנשים עושים מילואים תשעה חודשים? לא היה כדבר הזה. המראות של 7 באוקטובר ואלפים שנחשפו למראות ואלפים שהם קרובי משפחה של נופלים ושל פצועי צה"ל וחטופים – אנחנו במצב של מאות אלפי אנשים בסכנה לטראומה.

תחשוב שלפני המלחמה נלחמתי מתוך הממשלה, כשר, שנקים בצפון שני מרכזי חוסן. היו מרכזי חוסן בצפון כלקח ממלחמת לבנון השנייה, רק שנתנו אותם לעמותות בתרומה ובהשקעה ממשלתית. נגמר הכסף – נסגרו מרכזי החוסן. בדרום נתנו את זה לרשויות, וזה המשיך לעבוד, כי הן לקחו אחריות על השירות הזה. מרכז החוסן בשדרות ובאשכול ובעוטף היו מרכזי חוסן שעבדו. בצפון בשנת 2019 – אין מרכזי חוסן, ואני הולך ומקים שניים בתנאי שזה יהיה של הרשויות. וכדי שהן לא יריבו מי מקבל את מרכז החוסן – אשכול גליל מערבי, גליל מזרחי – שני מרכזי חוסן במימון מלא של משרד הביטחון, למרות שזה לא התפקיד, כי זה בריאות ורווחה, תתחילו. והאמת היא שרווחה ובריאות הביאו את הכסף, ועכשיו הבטחנו את העתיד שלהם.

אבל הכסף שנתנו להם הוא למצב אחר. עכשיו הם הולכים לטפל במאות אלפי אנשים. מי שנטפל ונדבר איתו עכשיו, נציל אותו; מי שלא נדבר איתו עכשיו, נפגוש בפוסט-טראומה – הוא יהיה נכה צה"ל או נכה ביטוח לאומי, הוא יעלה 3–4 מיליון שקל. מי שנשקיע בו 5,000 שקל לעשרה מפגשים עם פסיכולוג אולי זה לא יעלה לנו בסכומים האלה.

ומשפט אחרון: בצוק איתן ירוחם לא חשבה שהיא תחטוף טילים. נפלו מסביבנו, מסיבות שונות – כי פתאום בנו בסיס גדול לידנו, ויש לידנו עוד דברים חשובים; בצוק איתן – 12 נפילות במרחב הפתוח. ירוחם לא הייתה בנויה למלחמות אף פעם, לא היו לנו מקלטים כמו שצריך, לא ממ"דים. פתאום אנשים בחרדה – דרך אגב, אדם בשדרות ששומע צבע אדום לא מאבד את זה. מישהו במקום אחר – היסטריה, בפעם הראשונה, ואז מה שקורה, בא אמבולנס ומפנה אותו, הוא חייב. אם מישהו אומר, אני בחרדה, בא אמבולנס ולוקח אותו לבית החולים, והוא נהיה בחרדה, וזה לכל החיים.

לקחתי פסיכולוגים יוצאי צבא, כאלה שמבינים מצב חירום, שתי משרות מלאות בכל צוק איתן במשך חודש. כל טלפון, חרדה – אצלך בבית בתוך עשר דקות. שיחה עם הפסיכולוג הזה – לא הולך לבית החולים. אם הוא צריך המשך, הוא ממשיך איתו. זו מניעה, זו הצלת נפשות. היום הזה מלמד אותנו שאנחנו חייבים לעשות את המעשה. אני רוצה להגיד לשר הבריאות בוסו – הוא מבין את הדבר הזה, הוא הגדיל את ההשקעות לטיפולים נפשיים, הגדיל את המאמצים למרפאות של טיפול נפש ולספקים של טיפול נפשי: אני חושב שעוד משרדים צריכים להיות איתו במינהלת כללית שעוסקת בחוסן נפשי; גם רווחה, גם צבא, גם פיקוד העורף, גם גופים אחרים – מינהלת של החוסן הנפשי לקראת הבאות כדי להציל אנשים מפוסט-טראומה. תודה רבה.