ציון יום חוסן נפשי והשלכות הלחימה על חיילי צה"ל ומשרתי המילואים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, אני מרגישה גאווה גדולה לדבר בנושא היום המיוחד הזה. קודם כול נתחיל בלמסור תנחומים ליושב-ראש ש"ס הרב אריה דרעי ומשפחתו כמובן. אנחנו משתתפים בצערו בשעה הקשה הזאת.

נציין שהיום הוא היום ה-277 למלחמה ויש לנו 120 חטופות וחטופים. זה שבוע מאוד קשה רגשית בגלל שציינו תשעה חודשים, וגם פה בכנסת ציינו את זה בהרבה דרכים, כולל צעדה שהייתה פה עם אימהות של חטופים. זה היה באמת באמת אחד הדברים היותר-קשים רגשית שעברתי פה במלחמה, ועברנו פה הרבה. אני רוצה קודם כול להודות לכם שאפשרתם לאימהות החטופים לעשות את הצעדה החשובה הזאת. זה היה שובר לב, שובר לב ללכת יחד איתן, עם האימהות היקרות האלה. ככה, הן החזיקו את השלט "אימא לעולם לא מוותרת". כאימא אני רק יכולה להזדהות ולתמוך בהן. וכמובן שכולנו מתפללים כל יום שזה יהיה היום האחרון שלהם שם בשבי החמאס ושהם יחזרו אלינו בריאים בגופם ובנפשם עד כמה שאפשר. החיים לשיקום, והחללים לקבורה.

היום המיוחד הזה – אני רוצה להודות קודם כול לחברת הכנסת אפרת רייטן מרום ולחבריה, חבר הכנסת קרויזר וחבר הכנסת ביטון, שיזמו את היום המיוחד החשוב מאוד הזה. אני חושבת שגם היום המיוחד שבא אחריו הוא נורא נורא חשוב. יש לנו גם אורחים מאוד מכובדים פה ביציע, ואני שמחה שהם איתנו.

אחד הדברים הקשים בנושא של בעיות רגשיות ומוגבלות רגשית ונפשית זה שזה באמת לא נראה לעין. הרבה מאוד פעמים מסתובבים בינינו אנשים שיש להם בעיות, אבל אנחנו לא יודעים על זה. והרבה פעמים מתלווה לזה גם תחושה של בושה. והרבה פעמים קשה להודות בזה וקשה להבין את זה, גם עם עצמך, ובטח כלפי חוץ. זה נושא שאנחנו חייבים לעסוק בו ולשים אותו על סדר-היום הציבורי.

אני יכולה אפילו לשתף, כמובן ברשותו, שאחד היועצים שלי נכנס ויוצא מעזה כל הזמן. עכשיו הוא עוד פעם נמצא במילואים. הוא שיתף אותי בתחושות שלו ובמה שהוא עבר, גם מהשירות הסדיר שלו כשהוא היה בצבא וגם כעת במילואים, במלחמה – הקושי הרגשי והנפשי, הקושי לחזור חזרה לחיים. הסוויץ' הזה שצריך לעשות בין הרגע שאתה שם לבין הרגע שאתה חוזר בחזרה לאזרחות, ואיזה פערים עצומים יש בין להיות בעזה ובין, יום אחרי, להיות פה בכנסת ופתאום לעסוק בדברים. זה כל כך רחוק האחד מהשני, ויש קושי שמלווה בזה.

הסתכלתי קצת על נתונים. קראתי על מחקר חדש מסוגו שיצא, של הפסיכיאטר ד"ר עידו לוריא, יושב-ראש החברה הרפואית לבריאות הנפש בקהילה בהסתדרות הרפואית, ושל מיכל גרידינגר, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, שמצאו במחקר שלהם שהטראומה של אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה – יש הערכה ש-520,000 בני אדם במדינת ישראל נמצאים בסיכון לפוסט-טראומה. וזו הערכה שמרנית.

אני רוצה להזכיר לכולנו שיש הרבה מאוד מעגלים שסבלו ב-7 באוקטובר. יש כמובן את האנשים שנפגעו בגופם או שהיו נוכחים באירועים האלה בעוטף, בערים בנובה ובכלל; יש את בני משפחותיהם; יש את הניצולים מהאירועים האלה; יש את החטופים, כמובן; יש את בני משפחות החטופים, ויש אזרחים במדינת ישראל שסובלים מטראומה בעקבות האירועים האלה. אז המעגלים הם באמת עצומים. ולצערי, מדינת ישראל עומדת בפתח של גל של אנשים שיזדקקו לסיוע הזה. לכן אנחנו חייבים לעסוק בזה.

היום הייתה לי זכות מאוד מאוד גדולה לנהל את הוועדה לקידום מעמד האישה בנושא החוסן הנפשי. ואני רוצה לציין פה שהחוסן הנפשי של לוחמינו, כמובן בסדיר ובמילואים, זה הכי חשוב בעולם. אבל אל לנו לשכוח את בני משפחותיהם, שהם חלק מהדבר הזה. זו התמודדות משפחתית לחלוטין. אחד משפיע על השני. החוסן הנפשי של החייל או המילואימניק משפיע על משפחתו, על בת זוגו, על הילדים שלו, ולהפך. ולכן אנחנו צריכים להתייחס לכולם בנושא הזה ולתת לזה מענה.

ועוד דבר אחד – אני רואה שהזמן מסתיים, אבל חשוב לי מאוד להגיד – יצא לי להיות גם בוועדה לביקורת המדינה, בדיון שהיה בנושא הלומי הקרב, וישבו שם גיבורים. באמת, זה אחד הדיונים היותר-משמעותיים שהייתי בהם בכנסת ישראל. והם זעקו, זעקו מדם ליבם. חלקם הלומי קרב כמובן ממאורעות קודמים, מלחמות, שירות צבאי; חלקם עוד חזרו לשירות מילואים. אני מאוד רוצה לקוות שלא יהיה לנו גל עצום עכשיו של הלומי קרב בעקבות המלחמה הזאת. אבל אסור לנו, אסור לנו להפקיר אותם. אנחנו חייבים להקצות לזה יותר משאבים. אנחנו חייבים לעשות, אקטיבית, פרואקטיבית, הרבה יותר, כדי למנוע את ההתרחבות העצומה שעשויה להיות על הפרק. אני ממש-ממש קוראת לממשלה להקצות לזה משאבים ולמנוע את הגל הגדול הזה שעומד לפתחנו.

ואחזק מכאן את חיילינו ואת המילואימניקים שלנו ובני משפחותיהם, ואת כל הפצועים שלנו שנמצאים כרגע בבתי החולים ובשיקום, ואת כל מי שהמלחמה הזאת גבתה ממנו מחיר פיזי ונפשי – להודות להם מכאן בשם בני הבית. תודה רבה.