ציון יום חוסן נפשי והשלכות הלחימה על חיילי צה"ל ומשרתי המילואים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני יו"ר הכנסת. כנסת נכבדה, אורחים נכבדים, ראשית אני רוצה להצטרף לתנחומים לחבר הכנסת דרעי על מות אחיו.

אני רוצה גם לציין בתחילת דבריי את המספרים האיומים שאנחנו נאלצים לספור מדי יום: 277 ימים למלחמה; 120 חטופים, שכולנו מייחלים שאולי הפעם הזו – זו אולי ההזדמנות האחרונה שישובו הביתה; מעל 760 חללים ואלפי פצועים – פצועים בגוף ופצועים בנפש.

והנפש הזו, שאותה אנחנו קידשנו ביום המיוחד הזה. היום המיוחד שאותו הקדשנו לחוסן נפשי והשלכות הלחימה על חיילי צה"ל ומשרתי המילואים היה בהחלט יום מאוד מאוד מיוחד. אני רוצה לומר תודה לחבריי לשדולה, לחבר הכנסת קרויזר וחבר הכנסת ביטון, שביחד איתי כינסו את השדולה בצוהריים, וגם לבשביל המחר. בשביל המחר – עמותה מדהימה שמעבירה את חיילי המילואים תהליך עיבוד של מניעה כדי לסייע להם לעבור את החוויות הקשות, את התמונות, את התחושות שכל אחד ואחד מהם סוחב עימו – וכפי שאמר אחד החיילים שפגשתי ביום שישי מחטיבת כפיר, שעבר את המסע הזה: שק האבנים שהוא סוחב עם עצמו, שכולם סוחבים עימם; להסיר את האבנים כדי להתמודד עם החיים, ולחזור הביתה, לפעמים לאישה, לפעמים לילדים, ובוודאי לעבודה, עם אולי אבן אחת פחות.

אני רוצה גם לומר תודה לארגון נכי צה"ל, שעושה עבודה מדהימה. זו באמת עבודה יוצאת דופן. כל העולם כולו נושא עיניים ומתייעץ היום עם מערך השיקום ועם ארגון נכי צה"ל איך אפשר להתמודד עם מלחמה כל כך עצימה במשך כל כך הרבה זמן, עם מראות בלתי נסבלים, חסרי תקדים באכזריותם, שגם חיילי צה"ל וגם אזרחים רבים ראו במהלך הלחימה הזו, והעולם שוב לומד מאיתנו.

אני רוצה לשתף אתכם בעניין אישי שלי. אבא שלי, זיכרונו לברכה, היה איש צבא קבע הרבה מאוד שנים בחיל הים. הוא היה איש חמוד וחם ומקסים שמעולם לא דיבר על הדברים שהוא עבר, והינה במקרה או שלא במקרה, ממש לפני שערכתי את הכנס הזה, מצאתי אי שם, ממש בקצה של הארון, דברים שהוא כתב. האמת, הוא כתב לנו בתור ילדים ולא ממש שמנו לב לזה כי היינו קטנים מדי. שימו לב למילים המצמררות, שאיכשהו גם היום ממש מצטרפות למראות ולתחושות שכולנו חווים בתקופה הזאת. אנחנו מדברים על אי שם, על מלחמת ששת הימים, וכך הוא כותב: במלחמת ששת הימים שירתי כקצין מטה במפקדת חיל הים בחיפה. לאחר היום השני של המלחמה נכבשה רצועת עזה על ידי הכוחות של האלוף טל. עליי הוטלה המשימה לבדוק את אפשרויות העגינה לכלי השיט שלנו בחופי עזה, ח'אן יונס ואל-עריש. יצאתי בבוקר מוקדם עם רכב ונסעתי לכיוון הרצועה. כאשר הגעתי למחסום, הגבול הישן, נראו שיירות של צבא ישראל שנעו לכיוון דרום. לצידי הדרך נראו עשרות כלי רכב שרופים וגופות של חללים. בדרך, ליד המעבר שבו התנהלו קרבות שריון עזים 24 שעות קודם לכן, עדיין נשמעו פיצוצים ויריות, וטנקים של האויב בערו. מזעזע היה לראות כל כך הרבה בני אדם מרוטשים. מעברו השני של הכביש ראיתי חייל מצרי נשען בישיבה על גזע עץ דקל וראשו שמוט על חזהו, ללא רוח חיים.

כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים. אבא שלי, כמו רבים אחרים ואותם אנשים שאני פוגשת לא מעט בוועדות הכנסת – עוד כשהייתי יושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה – נושאים את הפצעים ממלחמת יום כיפור, ממלחמת ששת הימים, ממלחמות לבנון, מכל המבצעים, והינה עכשיו מחרבות ברזל. והפצעים קיימים. הפצעים קיימים ומשפיעים על כל כך הרבה רבדים בחיים, ועלינו לעשות הכול כדי לסייע, כדי להחלים, כדי לתת להם את כל המענים. כי ישראל כבר לא אותה מדינה של שנות השישים ושנות השבעים. ישראל התפתחה, ישראל חזקה, ישראל מיוחדת, ישראל באמת נמצאת עם האנשים הטובים ביותר, עוזרים אחד לשני, וכמו שאמרתי, העולם כולו נעזר בנו ובידע שלנו. אנחנו נמצאים היום בימים שבהם אנחנו יכולים למנוע הידרדרות, למנוע את הפוסט-טראומה, לתת את המענה כולו למי שצריך – לחיילים, למשפחותיהם – כדי שלא יישאו את הפצעים, או לפחות, לפחות על מנת לצמצמם.

פגשנו היום אנשים מדהימים: פגשנו את ג'ני, אימא של אלירן מזרחי, ששם קץ לחייו בגלל שאי-אפשר היה להגיע אליו; פגשנו סגן אלוף מדהים מהחברה הבדואית, שסיפר איך החברה הבדואית עושה את כל המאמצים, ועוד הרבה הרבה אנשים טובים שעושים את כל המאמצים כדי להחלים, כדי לעבור על הפצעים שכולנו חווים.

אז סיימתי את היום בתחושה של עצב בגלל הנתונים הקשים מאוד שאיתם אנחנו מתמודדים, אבל אומר לכם את האמת – גם באופטימיות גדולה, כי החברה הישראלית, בניגוד למה שחושבים אויבינו, היא חזקה, ויש לה יכולות, ויש לה שכל, ויש לה רגישות, ויש לה חמלה, ויש לה כל כך הרבה דברים כדי לשמור אחד על השני, כדי לא להיות קורי עכביש, כמו שחלק מאויבינו חושבים. ממש ממש לא. יש לנו הכול. אנחנו יכולים לעשות את הדבר הזה, לעבור את התקופה הקשה הזאת ביחד, ובראש ובראשונה לראות את האזרחים, לראות את החיילים ואת בני המשפחות. ניתן להם ביחד את הגב – אנחנו העורף. תודה רבה.