קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תודה רבה לשרה ולחברי הכנסת. מה אומר ומה אגיד? היום הזה הוא יום מיוחד, ותודה לאפרת על הציון של היום הזה, עם החשיבות של היום לחוסן הנפשי, עם השלכות הלחימה על חיילי צה"ל ועל משרתי המילואים. זה יום מיוחד מאוד מאוד גם עבורי – – –
יש לי בבית – לא בבית, לצערי; אחד מ-7 באוקטובר, והשני לפני ארבעה חודשים, ואין גם תאריך יעד לסיום. במקום שאחזק אותם, הם מחזקים אותי כל פעם שהם יוצאים לשעה-שעתיים של התרעננות.
אדוני היושב-ראש, אני גם מכהנת כיושבת-ראש השדולה לבריאות הנפש ומניעת אובדנות. היום גם ניחמתי אב שאיבד את בתו שהתאבדה, והמעמד הוא מאוד מאוד קשה. אין מילים ואין מה להגיד לאותו אב, שעשה את המקסימום, הוא וכל המשפחה.
יש לי את הזכות לקחת חלק במאבק על בריאותם הנפשית של הגיבורים שבזכותם אנחנו נמצאים כאן. בחודשים האחרונים כינסתי את השדולה, בשיתוף פעולה עם ארגוני הבריאות והנפש, כל זאת כדי לומר בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אנחנו רואים אתכם. כי הבעיה במחלה שמתפתחת כתוצאה מטראומה, מפוסט-טראומה ומדיכאונות, היא שהם מרגישים – מסתכלים עליהם והם נראים הכי בסדר שבעולם, אבל בפנים הכול כל כך טעון, כל כך קשה, שצריך להגיד להם שאנחנו רואים אותם. קל לנו כעם לספר כמה אנחנו מעריכים את חיילי צה"ל. אנחנו עושים את זה. אנחנו שולחים להם לפעמים חבילות, מכתבים, מרימים טלפונים, אבל זה לא מספיק. צריך ממש ממש לעבור למעשים. וזה מצופה מאיתנו, לשמור על הבריאות שלהם, לא רק הגופנית, אלא גם הנפשית.
לפני כמה שבועות, אדוני היושב-ראש, החלטתי שאני יוצאת לבתי החולים ומבקרת את הפצועים שלנו. ראיתי שם מחזות מדהימים. פצועים קשה מאוד, לפעמים הם ללא גפיים, לפעמים הם איבדו את מאור עיניהם, כל אחד והפציעה שלו. אבל מה שחזר על עצמו – שני דברים שמאוד הטרידו אותי. האחד – השקט. כשראיתי חייל פצוע קשה ששותק ולא אומר כלום ושום דבר, לקחתי את ההורים הצידה ואמרתי: צריך לטפל בבריאות הנפשית של הילד. ההורים אומרים לי: קטי, הם רוצים לחזור לקרב, הם רוצים לחזור. הם טוענים שהם השאירו את החיילים, את החברים שלהם. הם מתייחסים אליהם כמו לאחים. הם רוצים לחזור לשם, אבל הם פצועים קשה, והם לא יכולים לחזור לשם. ולצערנו הרב זו תחילתה של פוסט-טראומה. אותו חייל לא מבין שהחזרה לקרב כשאתה נמצא במצב בריאותי קשה – זה לא פשוט, זו בעיה.
אנחנו לא יכולים לפספס אפילו לא לרגע את החיילים ואת החיילות, את הלוחמים ואת הלוחמות שאת הפציעה שלהם לא ניתן לראות בעיניים. לצערי הרב, מתוך ניסיון אישי – אני מכירה חיילים שאומרים לי: אנחנו צריכים טיפול נפשי – והם מקבלים בסך הכול סכום מאוד פעוט, שווה ערך לשלושה טיפולים. שלושה טיפולים. מי שמבין בעניין של פוסט-טראומה או של התחלה של פוסט-טראומה – זה כלום ושום דבר. זה בסך הכול שלושה טיפולים. אני חושבת שהצבא מתחיל באיזשהו תהליך לבדוק את זה. עושים להם סוג של סדנאות, מרכזים אותם בסופי שבוע, מנסים לשקם אותם. אבל לצערנו הרב, רק 14% ממי שבאמת זקוק משתמש בכלים שהצבא מקצה לו. זה לא מספיק, וזה תלוי בדבר אחד: במצב שבו החייל צריך להפסיק להתבייש. צריך לשבור את הסטיגמה. צריך לקום ולהגיד: אני זקוק לטיפול, אני צריך לדעת איך אני מתמודד. עד לפני מספר שנים אף אחד לא דיבר על טראומות כאלה ואחרות שהיו כתוצאה מהלם קרב כזה ואחר בעקבות המראות שהם ראו, כי זה כאילו לא גברי – אני מצ'ואיסט, אני צריך לשמור על הגבריות שלי, שאני לא איראה חלש. לא, לא. צריך להגיד להם חד וחלק: כמו שיש טיפולים לאנשים שחטפו סוג של פגיעה בעיניים או ברגליים או בידיים או בגוף – זו גם פגיעה. היא כרגע לא נראית לעין, אבל מאוחר יותר היא תהווה בעיה רצינית.
לכן צאו, תבקשו את הטיפולים הללו. הטיפולים האלה מגיעים לכם בזכות ולא בחסד. אני קוראת לכל אחד ואחד מהלוחמים שלנו – ואם לא הלוחמים, אז בני המשפחות שלהם: תעודדו את החיילים הנפלאים שלנו, את המלאכים בירוק, שאם יש בעיה כזאת או אחרת, אז לצאת ולקבל את הטיפול. תודה רבה.
629 מילים של קטי קטרין שטרית. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.