ציון יום האישה הבין-לאומי

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, יום מיוחד לציון יום האישה הבין-לאומי, ואני רוצה לציין קודם כול שתי נשים, שתי נשים שנרצחו רק השבוע: אמל עראבי, תושבת שפרעם, בת 53; אירנה גולדנברג, תושבת נהריה, בת 61. יהיה זכרן מהפכה. מי ייתן ובציון היום הבא נציין בלימה טוטלית ומיגור של המגמה הזו, רצח הנשים ואלימות כלפי נשים בישראל.

במקור היום הזה הוא יום הפועלות הבין-לאומי. ביום הזה לאורך השנים היה נהוג לציין ולהוקיר הישגים של נשים בזירה הכלכלית, הפוליטית, החברתית, שהשיגו נשים באותה תקופה. אבל השנה הזו קשה במיוחד, כי נדמה שנסוגונו אחורה. בישראל הייתה מתקפת טרור חסרת תקדים; נשים נאנסו, נרצחו, נחטפו, גופן ודמן הותרו. ארגוני הנשים בישראל נאלצו לפעול להכרה בפשעים שנעשו, בעודנו מרגישות נבגדות מארגוני הנשים הבין-לאומיים, שהפנו לנו עורף ברגע הקשה ביותר. ארגוני הנשים בישראל והפעילות בישראל וכל מי שפעלו גם הצליחו לקבל את ההכרה הזו, אבל חבל ועצוב שהיא לא הייתה הכרה ברורה מאליה נוכח הפשע הגדול שנעשה לנשים בישראל.

לצד הכאב הגדול, גם ביתר הנושאים המצב רק הורע. פערי השכר התרחבו, תקציבים לסיוע לנשים קוצצו. רק היום היה דיון מאוד מאוד סוער: פורום מיכל סלה שהקימה לילי בן עמי, חברה יקרה ואישה שבאמת, מהכאב הכי קשה קמה ועשתה מעשה, מעשה של תיקון; אפילו בתיקון הזה – קיצצו. הייצוג שלנו בכנסת ובממשלה הורע. הייצוג שלנו בעמדות מפתח צנח. הנוכחות שלנו בחדרי קבלת החלטות הועלמה. דווקא בעת הזו, בעת של מלחמה, בעת שבה צריך גם נוכחות של נשים בשולחן קבלת ההחלטות, דווקא עכשיו העלימו אותנו.

אבל ישראל היא מדינה שנוסדה עם זכות ההצבעה לנשים. זה משפט שהייתי אומרת בכל הפגנה נגד ההפיכה המשטרית, בכל מוצ"ש, כדי להסביר עד כמה הנס הגדול הזה של ישראל כמדינת לאום לעם היהודי הוא נס שנוצר גם בזכות הנשים, שהיו חלק מבניינה וכינונה של הארץ הזו. ולא סתם המדינה הזו נוסדה עם הזכות החשובה הזו. על כן גם תקומתה של מדינת ישראל תלויה בנשים של המקום הזה. המדינה הזו, כפי שאנו חולמות וחולמים אותה, תלויה בשוויון המגדרי והתיקון העמוק שיש לעשות פה.

אני רוצה גם להגיד משהו כאן: את התקומה שלנו ואת התיקון והריפוי שלנו לא נוכל לעשות בלא החזרת החטופים והחטופות שלנו. והייתי רוצה שתהיה פה ממשלה, ויותר נכון הנהגה, שתילחם הרבה יותר למען החזרת החטופים והחטופות מאשר להילחם בחוק גיוס שוויוני. הייתי רוצה הרבה יותר מוסר וערכים, ולזכור על מה קם המקום הזה.

אסיים בשירה של מיה טבת דיין "והגדת לבתך": "אינך צריכה לדעת כלום בשום שלב / לא מה תהיי כשתהיי גדולה / לא מה תהיי עכשיו / לא אם הוא הגבר הנכון, / לא אם הוא יאהב או לא יאהב. / אינך צריכה לדעת מה ללבוש / לא מה לומר / האם היום מכין נכון את המחר. / ואל תתבלבלי מכל מי / שנראית לך בטוחה / יודעת, מתוכננת או יותר שמחה. / את נצר לשושלת של נשים שלא ידעו / אבל הרגישו בליבן גם כשכולם טעו / שושלת של נשים חסרות / ארגון וסדר ותוכנית / כאלה שבכל חניון תמיד / איבדו את המכונית / היי כמוהן, אל תפחדי לכעוס או לאבד / ותני ללב שלך לומר / מתי הוא באמת רוקד / היי לבד, היי ביחד / תמיד את עם עצמך / זכרי שאין מה להפסיד: / קולך הוא מקומך / תלדי שירים או ילדים ונודי בעולם / האוהבים אותך לא ימשכו אף פעם / את אהבתם. / בתי, / אינך צריכה לדעת כלום בשום שלב / כוחך טמון באהבה / ויש לך לב זהב". אני מקדישה את זה לבת הבכורה שלי, לרונה אסתר. מי ייתן ונעשה כאן עבור הבנות שלנו והילדים שלנו מקום טוב יותר, בריא יותר, שוויוני יותר. תודה.