ציון יום האישה הבין-לאומי

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, חברים נכבדים, "נשים דעתן קלה" – מה לדעתכם אומר המשפט התמוה הזה לכאורה? משפט שמקורו בתלמוד, במסכת שבת ל"ג. מסופר שם על רבי שמעון בר יוחאי שמסתתר ביחד עם בנו בבית המדרש, וזאת מפני הרומאים הרודפים אותו ואת בנו, כאשר אשתו דואגת למזונם. משגברו החיפושים, רבי שמעון טוען בפני בנו כי נשים דעתן קלה, ולכן הוא חושש מפני כך שאשתו לא תעמוד בלחץ העינויים ותגלה את מקום מחבואם. או אז מעתיקים רבי שמעון בר יוחאי ובנו את מחבואם למערה על מנת לא להעמיד את אשת רבי שמעון בניסיון של עינויים שלא תעמוד בהם ולבסוף תגלה את מקום מחבואם.

רבי שמעון משתמש במשפט "נשים דעתן קלה" לא במובן של חוסר אינטליגנציה, לא במובן של חוסר, של משהו שהוא מזלזל, שהן, חלילה, טיפשות או פחותות ממאן דהוא; אלא במובן של כוח סבל, כוח לעמוד מול עינויים. אבל אני חשבתי על משהו אחר. אני חושבת שבמשפט הזה יש אפילו מחמאה גדולה, כי הרי דבר כבד – קשה להזיז אותו.

מה אני הכי?

בסדר, אנחנו כבר רגילים לזה. אנחנו אומרים את מה שצריך להגיד. מה יעשו עם זה, את יודעת, זה כבר שלהם. בכל מקרה, אני רואה במשפט "נשים דעתן קלה" לא משהו שהוא פגם והוא נלעג, אלא להפך, ההפך הגמור, זו מחמאה גדולה. כי כשיש לנו דבר קשה, כבד, קשה להזיז אותו ממקום למקום. כשיש משהו קל, זה יותר פשוט. וכשנשים מגיעות לוויכוח, לדיון, להנהגה, הן באות אחרי שהן למדו וטרחו והשקיעו, והן מגיעות עם מסקנות ועם מחשבות מאוד מאוד ברורות. אבל הן מגיעות לדיון בראש פתוח ויכולת לנוע ממקום למקום. ממקום שהן יכולות להשתכנע ולהגיד: אוקיי, איך לא חשבתי על זה? אני יכולה לחשוב אחרת. זהו המשפט "נשים דעתן קלה" – זה אומר שהן לא עקשניות, הן לא עומדות על שלהן ורק האגו חשוב, אלא רגע, אנחנו יותר גמישים, יותר מסתכלים ומקשיבים ופותחים אוזן ועין כדי להנהיג כמו שצריך.

אני חושבת שהתכונה הזו פועלת נהדר לטובת הקן המשפחתי – להיות הרבה יותר גמיש וקשוב ומכיל. אבל לא רק בקן המשפחתי, אלא בקן הקהילתי ובקן של המדינה. ואני חייבת לומר שהקשיים שפוקדים אותנו לאחרונה רק עוד יותר הביאו אותי לחשוב כמה נצרכת מנהיגות נשית. יסלחו לי הגברים פה באולם. אני מעריכה, אוהבת, מוקירה – –

– – אבל יש משהו בנשים שכשיש קושי, הן מסוגלות להיות גמישות יותר, הן מסוגלות להיות קשובות יותר ולהבין שלא כל הצדק אצלן, שיש כאן צדק שפרוס על פני עוד אנשים ואפשר לשמוע עוד דעות. ואני רואה את זה ממש מדי יום ביומו, מרגע לרגע.

היום קיימתי בכנסת אירוע מיוחד לכבוד יום האישה, בשיתוף עם אמונה, תנועת הנשים הדתית. הנושא היה: גיבורות בעורף, גיבורות בחזית. ההקרבה והגבורה של נשים במלחמה התגלתה במלוא עוזה בכל החזיתות שנאלצנו להן. החיילות והמילואימניקיות שלחמו בגבורה, והנשים שפונו מבתיהן והנשים המבוגרות והסבתות – שהן לא לוחמות, הן אזרחיות – שנאלצו לשבת בממ"ד ולהילחם; להילחם על המשפחה שלהן, על המבצר שלהן, על הבית שלהן. ובסופו של דבר, במקרה הטוב, להיות מפונות; במקרה הפחות טוב, ללכת לשבי, ובמקרה הרע יותר, והגרוע ביותר, גם להירצח. אבל הנשים הצליחו להחזיק, וימשיכו להחזיק, את הבית שלהן תחת אי-ודאות, ואני מעריצה, ומעריכה ומוקירה.

ואני רוצה לומר עוד דבר. גם חוק המאורסות, שאנחנו מקדמים פה בכנסת יחד עם חבר הכנסת אופיר כץ וחברת הכנסת מירב כהן – גם הוא, בעזרת השם, יעבור; גם הנשים הללו, המאורסות, שהיו עמוד התווך לארוסים שלהן, שיצאו לקרב – חלקם שבוע לפני החתונה, חלקם חודש לפני – שנשארו פה כדי לארגן ולסדר ולדאוג, והיו אוזן קשבת לאנשים הכי יקרים להן בחזית. החיילים המאורסים לא חזרו, והן נשארו פה, ואנחנו צריכים להילחם גם עבורן, כי הן חזקות והן טובות, אבל לפעמים גם החזקות והטובות צריכות את התמיכה ואת העזרה של כולנו. עם ישראל התברך וזכה בנשים מכל הקהילות ומכל המגזרים שתרמו, לחמו והקריבו למען המדינה, העם והארץ. הן תמיד היו שם, אבל בוודאי בתקופה הקשה הזו, ואני מעריכה, וגאה בהן ובכולנו.

לצערי, אני חושבת שיש לציין ביום הזה גם יחס מביש כלפי נשים דווקא ממי שהיו אמורים להגן עלינו. אנחנו מציינים היום גם את יום האישה הבין-לאומי, אך כן, הקהילה הבין-לאומית, לצערי הרב, לא יכולה להתגאות בשמירה על נשים או בהגנה על זכויותיהן. העולם שתק וממשיך לשתוק – או שהוא משמיע קול, אבל ממש חלש – על פשעי מלחמה שביצעו נגד נשים ב-7 באוקטובר. גם לאחר שנודעו העדויות המזוויעות ולאחר שהתגלו מעשי הרצח והאונס והטבח וההתעללות מצד מחבלי החמאס בנשות עוטף ישראל לא נשמעו קול מחאה או זעקה מצד הקהילה הבין-לאומית וארגוני זכויות הנשים. אני הייתי מצפה שגם הם – אנחנו כמדינה, אבל גם הם, כולם – יעמדו ויגידו בצורה ברורה ובקול חד-משמעי לחמאס: תחזירו היום את הנשים, ואם לא, אנחנו נבוא בחשבון ולא נמצמץ. לא נמצמץ, ונעשה שם שמות עד שהנשים והאנשים האלה יחזרו.

אני נאלצת להזכיר את החרפה הזו ביום האישה כי כן, ציפיתי למשהו אחר לגמרי, אבל ציפיתי. אנחנו נמשיך להיאבק על ההכרה באותן עוולות נגד נשים יהודיות בישראל, ולקוות שביום האישה הבא נבשר על הישגים משמחים יותר; בוודאי ובוודאי שהרבה לפני כן כל השבויים, כל החטופים, כולם יחזרו הביתה בשלום.

אני רוצה, באמת במשפט אחרון, ככל שנותר לי, כבוד היושב-ראש – אני למדתי באולפנית בתל אביב שהקימה אישה צעירה, היא הייתה אז בת 24 והייתה נראית לי ענקית. אני הייתי אז בחמישית – היא הייתה המנהלת והיוזמת, הרבנית מגנס. לפני יומיים חגגנו לה 70 שנה. אישה ענקית, שהצמיחה דורות על דורות של נשים חזקות, מאמינות. היא חינכה אותנו לדרוש את הכי גבוה מעצמנו, לא לוותר אף פעם, להיאבק על המקום שלנו, להיאבק על מקום טוב יותר ולדרוש תמיד את הקדוש ברוך הוא. אז אנחנו נמשיך בדרכה של הרבנית. אני רוצה לאחל לה מזל טוב ענק. תודה על כל הצידה לדרך שהבאת, ואת ממשיכה להביא, לנשות ישראל. תודה רבה.