קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ברשות השרה מאי גולן, ברשות אימה היקרה, שנמצאת פה איתנו, גם ביום האישה הזה עולות ובאות חברות הבית ומספרות לכם כמה קשה להיות אישה מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית, אפילו מבחינה חוקית. אני אספר לכם משהו, שהיום כולנו כבר יודעים – כמה קשה להיות אישה יהודייה, אישה יהודייה, במדינת ישראל ובכלל, המותקפת מינית על ידי ערבים, כמעשה לאומני, כמעשה של טרור. אונס, כל אונס, הוא דבר איום. אין צורך להסביר לכם את זה; נפגעות מין רבות יעידו שאחד הדברים הקשים ביותר, כמעט כמו האונס עצמו, הוא חוסר האמון של החברה, של המערכת, בהן ובסיפור שלהן.
עד 7 באוקטובר כמעט שלא שמענו על אונס לאומני. לא שמענו עליו, ולא כי הוא לא היה קיים אלא כי הוא היה מושתק. נשים ונערות פגועות אלה נתקלו שוב ושוב בחוסר אמון, בהתעלמות מכוונת ובניסיונות השתקה, כי התופעה האיומה הזאת, המבחילה הזאת, לא עלתה בקנה אחד עם סדר-היום של ארגוני נשים רבים, עם סדר-היום של ארגוני זכויות האדם. ההתעלמות שהן חוו עלתה עשרת מונים על זו של נפגעות אונס שאינו לאומני. גם אני התמודדתי עם ההתנגדות הזו, עם ההשתקה הזו. לא כי חלילה עברתי אונס לאומני, אלא כי כבר בתחילת הקדנציה שלי הנחתי, יחד עם חברתי, חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, הצעת חוק המבקשת להחמיר את הענישה על פגיעות מיניות על רקע לאומני. קראו לי גזענית. סוללת משפטנים טענה נחרצות שאין תופעה כזאת, ארגוני הנשים עלבו בי; אנשי זכויות האדם דיווחו על תופעה שולית עד לא קיימת. עמוק בלב רציתי לקוות שאני טועה והם צודקים, שבאמת אין דבר כזה. יש במאבק הזה קווים מוסריים אדומים שאותם לא חוצים. לא חוצים. שלא מחללים את הבנות שלנו, שלא מצלקים את נפשן לעד רק כי הן יהודיות. אבל ידעתי שיש. איך ידעתי? כי בכל פעם שביקרתי בערים המעורבות, באו אליי נשים ונערות מבוישות, דומעות, וסיפרו לי סיפורים איומים והשביעו אותי שאני אפעל כדי שלא יהיו עוד קורבנות כמותן. האמנתי להן. ועכשיו, אחרי זוועות השבת השחורה, כולנו מאמינים להן; כי ב-7 באוקטובר אנסו והשפילו את האומה שלנו, וכולנו הבנו.
יש לנו, לכולנו, תפקיד. כמו אז, כשעמדתי מול המכחישים, מול ארגוני שמאל צבועים מגלגלי עיניים, שהשתיקו את התופעה כי היא לא הסתדרה להם עם האג'נדה – היום, אחרי 7 באוקטובר, כשכבר כולנו יודעים את האמת, יודעים עד כאב, היום אנחנו כולנו ניצבים יחד אל מול העולם השותק, המשתיק, המכחיש, הצבוע. העולם הנאור שלו ארגוני נשים בין-לאומיים, שנלחמים את מלחמתן של כל נשות עולם, מלבד את מלחמתן של הנשים היהודיות המחוללות. ואנחנו עומדות מולו בשמלה אדומה מדם, ובשם כל הנפגעות אנחנו דורשות הכרה, אנחנו דורשות גינוי, אנחנו דורשות עונש. אנחנו מישירות מבט מאשים ויציב, עד שהעולם ישפיל מבט ויודה: אונסים אותנו ופוגעים בנו כי אנחנו יהודיות. זה אונס לאומני. זה טרור, וזה חייב להפסיק.
אבל אל לנו לסמוך על העולם. כבר הבנו מזמן, עוד מימי בלעם, שאמר עלינו "הן עם לבדד ישכון", וברגע האמת אנחנו יכולות לסמוך רק על עצמנו ועל אבינו שבשמיים. נציגי העם הזה קיבלו את הצעת החוק. חוק שיתקן במעט את העולם הפגום. יזקוף קצת את ראשן של הנפגעות ויעזור למנוע מקרים איומים כאלה בעתיד. בעזרת החוק הזה, בעזרת השם, נוכל לעשות קצת צדק. נוכל להוסיף קצת אור לחושך הגדול שנפל על העולם בסתיו האחרון. אמן, כן יהי רצון.
יש לי עוד דקה, ואני רוצה לנצל את הבמה הזו ולהוסיף עוד כמה מילים בגלל היום הזה. מדהים שהעולם בחר לציין את יום האישה הבין-לאומי דווקא בחודש אדר, החודש שבו התחולל נס ההצלה של עם ישראל על ידי אישה בין-לאומית. אני כמובן מדברת על אסתר המלכה; אסתר שיודעת להבחין בין טוב לרע בלי להתבלבל או להסתנוור; שיודעת להגדיר את האויב שמבקש להשמיד את בני עמה גם כשהאיום לא נוגע בה. היא לא צועקת ברחובה של עיר ולא מחפשת כותרות – היא פועלת בחוכמה בין-לאומית, מבקשת: תצומו, תתפללו. היא מכירה בערך העצום של התפילה ויכולת השפעתה על השמירה וההצלה של בני עמה. אסתר היא האישה של המלך, אבל היא בעצם המלכה. על שמה נקראת המגילה. דווקא הכוח שלה, ככזו שלא רצתה לעמוד בפרונט אלא להשתמש בעוצמת הנסתר, ההסתר, הסמוי מן העין, בשילוב מסירות הנפש, הוא זה המביא להצלתו של העם היהודי ולסוף השמח שהיהודים חוגגים מדי שנה בשנה. תודה רבה.
662 מילים של לימור סון הר מלך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.