חקיקת חוקה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חברות ראש וחברי הכנסת, שמעתי כאן בסבלנות את הדברים שכללו הרבה דברי בלע שכוונו כלפיי. לא אתעכב עליהם, אבל הופנו דברי בלע על ידי חבר הכנסת כסיף – איפה הוא? איה הוא? אוה – כלפי חיילי צה"ל.

הופנו גם דברי בלע כלפי ממשלתי. אני מתכוון להשיב על שניהם ואחר כך לגעת בעוד נושאים. ובכן, חבר הכנסת כסיף אמר: נפגעים אזרחים. זה טרור. הוא מצטט אותי. אז כנראה לא קראת את הדברים שכתבתי או אמרתי בנושא, אבל אני רוצה לספר לך סיפור על נפגעים אזרחיים. ב-1944, בזמן מלחמת העולם השנייה, יוצא חיל האוויר המלכותי הבריטי למשימת הפצצה, והיעד – לגיטימי לגמרי – זה מטה הגסטפו בקופנהגן הכבושה, והטייסים הבריטים משלחים את הפצצות ומחטיאים, ובמקום מטה הגסטפו הם פוגעים בבית חולים, בילדים, ו-84 ילדים תמימים מסכנים נהרגים. זה לא טרור, חבר הכנסת כסיף?

אלה הקורבנות – – –

מה שמאפיין את הטרור זה לא הפגיעה באזרחים, שמלווה כל מלחמה, לצערנו; זה פגיעה מכוונת, שיטתית.

חבל. הייתי רוצה שהוא ישמע.

הטרור זה הפגיעה המכוונת והשיטתית באזרחים; לא כקורבנות מה שקוראים באנגלית collateral damage – מקרי, לא מכוון – אלא מכוון בהתחלה. ומה שמאפיין את הטרור הערבי, לצערי, משחר הקמת המדינה ועוד לפני כן, זה הפגיעה המכוונת והשיטתית באזרחים. כמו משפחת די, רינה ומאיה האחיות והאימא לוסי – זה לא היה מקרי, הן היו המטרה; הלל ויגל יניב – זה לא היה מקרי, הם היו המטרה; כמו האחים אשר ויעקב פלאי – זה לא היה מקרי, הם היו המטרה. וכשאנחנו הולכים לפגוע במרצחים הללו אנו נכנסים לגובי האריות שלהם, גובי הנחשים הללו, ואנו הולכים אחריהם, ומי שנפגע זה חבריהם, ומעת לעת גם לא בכוונה – כמו שקרה במלחמת העולם השנייה, כמו שקורה בכל המלחמות – גם אזרחים שנקלעים בדרך. אבל לבלבל בין שני הדברים הללו, לא לעשות הבחנה בין המלחמה הצודקת של ישראל, שאין כמוה באיפוק, אין כמוה בניסיון לפגוע במפגעים עצמם ולמנוע קורבנות אזרחיים – לקרוא לזה טרור? זה אובדן כל פרופורציה.

הייתי חייב, אדוני היושב בראש, להגיב על זה, על האבסורד הזה שנשמע מתוך כנסת ישראל, האבסורד הזה. הרי כל מי שעיניו בראשו יכול לעשות את ההבדל הזה. כנראה שחבר הכנסת כסיף לא יוכל. הוא לא שמע את סוף דבריי, אז יכול להיות שהוא יחזור על השטות הזו.

הדבר שני ששמעתי – הרבה בצעקות – זה שהממשלה – הינה, ארבעה חודשים, והממשלה, מה היא עושה? לא עושה הרבה. לא עושה כלום. אני יכול להבין שזה מקבל גם גיבוי תקשורתי. התקשורת לא שומעת. אתה יודע למה לא שומעים? כי הם עסוקים מדי בהפגנות, בזמבורות. אי-אפשר לשמוע. הם לא יכולים לשמוע, והם גם לא רוצים לראות. אז חשבתי שניתן כאן רשימה קצרה. הינה, הכנתי רשימה: שמעתם אתמול על חינוך חינם מגיל אפס על שלוש – התחלנו את תוכנית חינוך חינם מגיל אפס עד שלוש במענק של כמעט 1,000 שקל לילד במשפחה שבה שני ההורים עובדים, ובמקביל נשקיע מיליארדים במעונות יום בפיקוח כדי לתת חינוך חינם לכל ילדי ישראל; בביטחון האישי אנו מקימים סוף-סוף, אחרי שדיברתם ואמרתם – אנו מקימים את מה שצריך לעשות, וזה משמר לאומי; אנו מוסיפים מיליארדי שקלים לתקציבה של משטרת ישראל כדי להגדיל את מספר השוטרים כחלק מהתוכנית שלנו להשבת הביטחון האישי לכל אזרחי ישראל, ובמיוחד לחברה הערבית, חבר הכנסת טאהא. שמעתי על הרצח המזעזע ועל הרציחות האחרות – –

– – ועל הרציחות האחרות, ואנחנו עושים כדי לשנות.

בכלכלה – אנחנו מנענו את עליית מחירי הדלק; צמצמנו את העלייה במחירי החשמל והמים; ביטלנו מכסים על עשרות מוצרי צריכה; נכניס רשתות שיווק בין-לאומיות לתחרות; הוספנו נקודות זיכוי ממס; חתמנו על הסכם היסטורי עם ההסתדרות; הסרנו רגולציה ביבוא מזון – פירות, עופות ובשר. בתחבורה הציבורית – זה עכשיו, הכול עכשיו – עשינו מהפכה במחירי התחבורה הציבורית, שכוללת נסיעת חינם לחיילים משוחררים ולאזרחים ותיקים והנחות לבעלי מוגבלויות, לבני 18 עד 26, 50% הנחה לתושבי הפריפריה, יישובים מוחלשים ועוד. התיישבות – הקמנו – לא הקמנו, הסדרנו תשעה יישובים ביו"ש – דבר שלא היה קיים. ציפו לו וחיכו לו משך שנים, חלק עשרות שנים.

במדיני – פתחנו טיסות מעל עומאן; קידמנו פטורים מוויזות לארצות הברית – עוד מעט זה יתממש; חתמנו על הסכם סחר חופשי עם איחוד האמירויות; חנכנו שגרירות חדשה בטורקמניסטן; חנכנו גם שגרירות חדשה של צ'אד בארץ; חיזקנו את היחסים עם טורקיה; שלחנו משלחת חילוץ לטורקיה; פתחנו את שגרירות צ'אד בישראל, כפי שאמרתי; פתחנו סוף-סוף את משבר המשלחות והיחסים עם פולין; הבאנו עידן חדש ביחסים עם אזרבייג'ן. לכל אלה הצטרף הפיתוח של חדשנות וטכנולוגיה. אני יכול להאריך בזה, אבל אתם הרי לא רוצים לשמוע מה נעשה. זה, אני אגיד לכם – – –

לא, לא, לא, זה בארבעה חודשים. כל זה בארבעה חודשים.

מה שנעשה, כיוון שאין קשב פה, והרי הם אינם מעוניינים לשמוע, את זה נגיד ב-40 החתימות הבאות. אני מחכה לזה. ובכן, זה בארבעה חודשים, ועוד היד נטויה.

חברי האופוזיציה, עכשיו אני מקווה שאתם תקשיבו לי כפי שביקשתם ממני להקשיב לכם. רק לפני כמה ימים אנחנו התייחדנו כולנו עם זכרם של חללי האומה, ואחר כך חגגנו את יום העצמאות. לא בכדי הדגשתי בנאומי, בנאומיי, וכולל היום כאן עם יושב-ראש בית הנבחרים האמריקני קווין מקארתי, אמרתי בימים המקודשים הללו שאנשים אחים אנחנו. אבל ציינתי גם באחת מההזדמנויות שהתנ"ך מלמד אותנו שיש אחים ויש אחים: יש את קין והבל, ויש את משה ואהרון. אנחנו שואפים להיות כמו משה ואהרון, אחים קרובים. זה מה שאני רוצה.

כי אנשים אחים אנחנו.

אבל זה לא מה ששמעתי כאן היום. מה ששמעתי מכם היום זה רק צעקות והתרסות, לא הידברות. עכשיו, יש בינינו ויכוחים – –

– – יש בינינו ויכוחים רציניים מאוד. יש מאות אלפי מפגיני ימין שיצאו להפגין בעד הרפורמה – –

– – ויש מאות אלפי – תאמין לי, בלי מיליארדים, בלי מיליארדרים, בלי ארגון – –

– – בלי דיגיטציה, בלי קול, בלי השילוב החדש של big money ו-big data.

מה, אתם חושבים שאנחנו לא יודעים?

אנחנו יודעים, יודעים את הארגון – –

– – יודעים את הכסף, יודעים את הדיגיטציה, יודעים הכול, מבינים הכול.

בלי כל זה – – –

בלי כל זה – – –

בלי כל זה – עם אוטובוסים, וואו, עם אנשים שבאו – – –

באו. בהחלט. בהחלט.

בהחלט. בלי כל זה – –

– – אנחנו יודעים – אל תצחיק אותי, באמת.

אתה מצחיק אותי. אתה יכול למכור את זה. אנחנו יודעים בדיוק מה המטרות, אנחנו יודעים בדיוק מה הגיוס, אנחנו יודעים מה הארגון, אנחנו יודעים מה עושים ראשי ממשלה לשעבר עם המטות שלהם, אנחנו יודעים הכול. ועוד מעט גם הציבור ידע הכול. אנחנו יודעים את זה.

בלי כל זה, במאמץ באמת ספונטני של ציבור ענק – –

– – שבא מאילת ובא מקריית שמונה – –

– – הגיע ודיבר ואמר את דברו.

ובכן, יש פה ניגוד. אני לא בא לעשות השוואה בין האמצעים – –

– – כי אי-אפשר להשוות, ואין לנו כמובן את ההתגייסות של הרוב המכריע של התקשורת המהנדסת והמהונדסת. אין לנו את זה, זה ברור.

אבל יש כאן שני חלקים בעם.

יש מאות אלפים – – –

יש מאות אלפים שיצאו בעד הרפורמה, יש מאות אלפים שהם נגד הרפורמה. אנחנו חושבים שהרפורמה רק תחזק את הדמוקרטיה, ואתם חושבים אחרת.

אני חושב שהוויכוח הוא ויכוח שלא מקשיבים אחד לשני, אני אגיד גם למה. הבסיס והמהות של הדמוקרטיה זה האיזון בין רצון הרוב וזכויות המיעוט: רצון הרוב בא לידי ביטוי על ידי הבחירה של ממשלה וכנסת או גוף מחוקקים; רצון המיעוט, השמירה על זכויות המיעוט, בא על ידי האיזון מבתי המשפט. האיזון הזה הופר. האיזון הזה נשמר בדמוקרטיות על ידי האיזון בין שלוש הרשויות, והאיזון הזה בישראל עבר שינוי. הרי ישראל לא הייתה חסרת דמוקרטיה ב-50 שנותיה הראשונות, אבל ב-20 השנים האחרונות חל שינוי קריטי באיזון, כי אם בית המשפט – שהוא תמיד יהיה עצמאי, תמיד היה ותמיד יהיה עצמאי – – –

זה לא אומר שהוא יכול להיות כול יכול; זה לא אומר שהוא יכול לבטל את החוקים של הכנסת והוא יכול לבטל את ההחלטות של הממשלה. הוא לא יכול. ומנגד, כדי לתקן את זה, לא יכול להיות מצב שבית המחוקקים – הכנסת – יבטל ברוב רגיל, ברוב פשוט, את ההחלטות של בית המשפט. יש מקום לאיזון, ויש מקום לשיח שמתנהל כרגע, ובשיח הזה יש שורה של נושאים שצריך לדבר עליהם. אבל אתם, לצערי, עד לרגע זה – אני מקווה שזה ישתנה – אתם רק אומרים: לא, לא, לא, לא. יש שם חמישה סעיפים, אפשר להוסיף להם עוד שניים-שלושה.

אני הייתי שמח לשמוע למה אתם כן מסכימים, משום שזה יקדם אותנו בשיח. וכפי שראינו היום, עד עכשיו אתם מוכנים רק להשמיע. אתם לא כל כך מוכנים לשמוע.

עכשיו אני הייתי רוצה להגיד לכם – זה מזכיר לי את דורון ואת חנה. חנה – השם המלא שמור במערכת – חנה היא מיילדת ותיקה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. במשך עשרות שנים היא סייעה לעשרות אלפי זוגות הורים להביא ילדים לעולם. עכשיו, במעמד הזה מעולם לא עלה בדעתה לשתף את ההורים שנמצאים בחדר הלידה בעמדותיה הפוליטיות. היא לא עשתה זאת בימי הפנקס האדום, היא לא עשתה זאת בימי אוסלו, היא לא עשתה זאת בהתנתקות, היא אף פעם לא עשתה זאת. היו לה דעות מאוד מוצקות, היה לה גם קהל שבוי – ההורים בחדר הלידה. היא הייתה יכולה לומר להם כל מה שעלה בדעתה. אלא שלחנה היה ברור שזה לא המקום לעשות זאת. לא המקום ולא תפקידה לעשות זאת. תפקידה היה אחר.

בניגוד לחנה המיילדת, דורון הוא טייס בחברת תעופה ישראלית. אני רוצה להגיד לכם, יכול להיות שהוא היה טייס בצה"ל – ואני מאוד מכבד את טייסי צה"ל, אני לא אומר לכם סתם, הם עובדים יומם ולילה סביב השעון, כולל בלילות האחרונים – אבל הוא טייס אזרחי שמשייט למעלה במרומים, בשחקים. גם לו, כמו לחנה, יש דעות מוצקות, דעות פרטיות. זה בסדר גמור, זו זכותו.

גם לו, כמו לחנה, יש קהל שבוי. מה זה שבוי? הקהל לא יכול ללכת לשום מקום, יושב בתוך המטוס. הוא שילם על כרטיס טיסה, יושב שם, הוא לא יכול לזוז. אבל בניגוד לחנה בחדר הלידה, הוא מרשה לעצמו להטיף לנוסעים. הנוסעים לא קנו כרטיס טיסה כדי לשמוע אותו. הם בסך הכול ביקשו לצאת לחופשה. אבל דורון חושב לעצמו – רציתי להגיד: למה מי הם? אבל זה: עממי הם? מי הם? הם בסך הכול נוסעים, והם ישמעו את מה שאני רוצה להטיף להם. כי דורון הוא אזרח סוג א', לו מותר.

לחנה אסור, כמובן. אוי ואבוי אם היא הייתה עושה זאת, כי היא אזרח לא סוג א'. אז אני רוצה להגיד לכם, אם חנה ודורון היו נפגשים ומדברים, באמת מדברים, אני בטוח שהם היו יכולים להגיע להסכמות. לא יודע אם על הכול, אבל על הרוב, כי בסוף כשאתה מחבר את זה ואתה רואה את זה, זה לא כל כך רחוק כפי שחושבים. והסיבה היא שכולנו אזרחים סוג א'.

כולנו אזרחים סוג א'.

גם אם איננו מסכימים על הכול, גם אם יש בינינו חילוקי דעות, אני חוזר ואומר – ואני לא אומר את זה סתם, תאמינו לי, האויבים שלנו חושבים את זה – עם אחד אנחנו. כך גם אמר הרצל חוזה המדינה, שהיום הוא יום הולדתו.

ולכן אני קורא לכם, חברי האופוזיציה, אני קורא לכם להקשיב, אני קורא לכם להתעשת, אני קורא לכם לחשב מסלול מחדש, אני קורא לכם להיכנס להידברות אמיתית איתנו כדי לנסות להגיע להסכמות. וזה דבר שעומד כרגע במבחן הדורות. כי אם אנחנו נגיע להסכמות אנחנו יכולים להכשיר את המבנה המשפטי של הדמוקרטיה שלנו לעשרות השנים הבאות. אני הייתי אומר לכם להפסיק לשלול אוטומטית כל הצעה שאנחנו מעלים ולהתכנס לעמק השווה. זה מה שאנחנו רוצים, וזה מה שעם ישראל צריך. תודה רבה לכם.