קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אתמול בלילה נפטר צבי צמרת, זכרו לברכה. יש אנשים שאולי שמם לא מוכר בכל בית, אבל הרבה מהטוב שיש בחברה הישראלית קיים בזכותם. כזה היה צביקה. הוא היה איש חינוך מופתי, ציוני אדוק, היסטוריון חשוב. אגב – את גם באה מהחינוך – הוא הלך לנהל תיכון בשדה בוקר.
ואז בקריית שמונה. אלה שני התיכונים שהוא ניהל. הוא בכוונה הלך דווקא לפריפריה, מתוך איזה מחויבות עמוקה לתת את ההזדמנות לכולם.
שנים יותר מאוחר הוא גם שימש יושב-ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. במשך הרבה מאוד שנים הוא היה מנכ"ל יד בן צבי בירושלים, וגם אחרי סיום תפקידו המשיך לדאוג הרבה למקום. גם אני, בתור שר התרבות והספורט – הוא דיבר איתי הרבה בעניין הזה. הוא הוציא הרבה מאוד ספרים, ברמה של עשרות ספרים שהוא עצמו הוציא, על ההיסטוריה, על הפריפריה, על עיירות הפיתוח, הרבה מאוד היסטוריה של מדינת ישראל, של עם ישראל. שנים אחורה, כשמסך הברזל עוד היה סגור, הוא הלך בשליחות המדינה – נתיב והמוסד – נכנס לתוך ברית המועצות לשעבר כדי לתחזק שם את הקהילות היהודיות במקום.
הרגע שהוא אולי בכל זאת זכה קצת להיכרות ציבורית היה באמצע שנות התשעים. ךמי שזוכר, היה סכסוך על כביש בר-אילן בירושלים, על התנועה בו, חרדים, דתיים וחילונים. צביקה עמד בראש ועדת צמרת, שגיבשה איזושהי הצעה לסיום הסכסוך המתמשך שם, הצעה שכמובן התקבלה אחר כך. אני חושב שדווקא בימים כאלה של הרבה מאוד מתח בין דתיים לחילונים הקול שלו, שמחפש פשרות והסכמות, חסר מאוד. הוא גם היה חבר טוב של המשפחה שלנו. תמיד איש עם מאור פנים, תמיד סקרן, תמיד היה לו איזה סיפור ציוני, אנקדוטה קטנה, והייתה לו מחויבות עמוקה לארץ הזאת ובעיקר לרצון תמיד לבנות גשרים במקום להעמיק תהומות. יהי זכרו של צביקה צמרת ברוך. תודה.
278 מילים של חילי טרופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.