קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אני פשוט לא רוצה שייקחו לי את התפקיד אם יהיה בית מקדש, אבל אני לא יודעת אם זה תקף לנשים. אני לא סגורה על זה.
בת כהן. הינה, סגרנו את הפינה. אני פשוט בונה להיות בת כהן.
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לדבר על נושא שהוא מאוד חשוב. בגלל שתמיד בסדר-היום הציבורי יש נושאים אחרים, זה תמיד-תמיד נדחק לשוליים וזו הצלת נפשות, וזה הנושא של החולים הסיעודיים במדינת ישראל.
יש בישראל סדר גודל של 300,000 חולים סיעודיים, אבל המספר של האנשים שמושפעים מהטיפול הסיעודי בישראל הוא הרבה יותר גדול, כי סביב כל אחד מהחולים האלה יש בני משפחה שכל עולמם קורס כשבן משפחה חולה. למעשה, זה סדר גודל של מיליון אנשים, אם מחשבים גם את בני המשפחות, שהיום חווים חוויה מאוד מאוד קשה. אני אסביר מדוע. על פי החוק במדינת ישראל, האחריות על החולה הסיעודי מוטלת על החולה עצמו ועל בני משפחתו. ולכן, אם יש אנשים שאין להם כיס מספיק עמוק – אני אסביר את המספרים: קצבת הסיעוד במקסימום, גם אם אתה ב-ADL, במבחן התפקוד הגרוע ביותר ואתה במצב הכלכלי הגרוע ביותר, המקסימום שאתה יכול לקבל ממדינת ישראל היום זה 5,400 שקלים. מטפל סיעודי עולה במקרה הטוב 8,000 שקלים. עכשיו אני שומעת גם על מקרים שמגיעים ל-12,000 שקלים, כי אין מספיק היצע של עובדים זרים. מישהו צריך לשלם את הפער הזה בין ה-5,400 ל-8,000 או ל-12,000 שקלים. זה אומר שאם אין לך כיס עמוק, אתה פשוט לא שורד היום במדינת ישראל. לפעמים זה גם לא רק עניין של כסף – זה גם עניין של משפחה שמסוגלת לשאת את הביורוקרטיה ואת כל הטרחה שכרוכה בעניין הזה.
אז בעיניי, לעשות רפורמה בתחום הסיעוד זה הנושא הכי חשוב והכי דחוף שמונח על שולחננו, כי האנשים האלה חווים גיהינום. גיהינום. תבינו שאם יש משפחה שלא יכולה לממן מטפל לחולה הסיעודי – אני ממש מכירה אנשים שנאלצים להתפטר מהעבודה שלהם וללכת להתפנות לטפל באבא, באימא, ואז גם הם, אחרי תקופה, הופכים בעצמם להיות חולים סיעודיים.
זה תחום מאוד מאוד כואב. כשהייתה לי את הזכות לפעול מתוך הממשלה, התפניתי לכתוב דוח שסוקר את כל הבעיות והכשלים בתחום הזה. הכשלים הם רבים, כי החטא הקדום הוא שזה בכלל הופרט. היה ראוי שזה יהיה משהו שהמדינה לוקחת עליו אחריות. היום זה מופרט לגמרי.
יש בעיות מגוונות. כל התחום הופרט היום. מה שקורה זה שאנשים משלמים – –
– – ביטוח לאומי ובעצם אמורים לקבל גמלת סיעוד אם חס וחלילה הם מגיעים למצב הזה. אבל כל מה שהמדינה עושה זה לקחת את הכספים שאנשים חסכו בעצמם מהמשכורת שלהם כל החיים ולהעביר לחברות הסיעוד. חוץ מזה, הגוף מופרט לגמרי. תכלס, לא מפקחים על חברות הסיעוד, אף אחד לא מטפל בתלונות, אף אחד לא מפקח שהשעות מסופקות. הכול הכול מופרט הלכה למעשה.
אני אגיד משפט לסיכום. הקדשתי שנה לעבור בין כל משרדי הממשלה, כי לכל אחד יש תחום, זווית אחרת לנושא הזה. משרד הבריאות מתעסק במוסדות; משרד הפנים מתעסק בעובדים הזרים; משרד הרווחה מתעסק בגמלת הסיעוד. כתבתי דוח שממפה את כל הבעיות. אין דבר אחד שתיגע בו ותפתור את הכול. זה ממש מצריך פתרון רוחב.
אני מאחלת לנו – ואני מתכוונת להמשיך לעסוק בזה מהכנסת, גם אם אני מהאופוזיציה, כי זה באמת באמת חיים של אנשים.
531 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.