קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כנסת נכבדה, היום הזה שאנחנו מציינים כאן עומד במדרגה שנייה לאחר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. אותם גיבורים מופלאים ששילמו בגופם, ולפעמים אף בנפשם, פעמים רבות פגיעה בלתי הפיכה למען תקומת ישראל ולמען ההגנה על מדינת ישראל ועל אזרחיה, עומדים אצלנו בשורה הראשונה של קדושי האומה, שאנחנו כולנו אנו מחויבים כלפיהם ברגשי כבוד, הערצה והכרת הטוב.
המסירות העצומה הזו היא תולדה של הגבורה שפיעמה בעם ישראל לאורך כל הדורות, החל באברהם אבינו, עובר ביהושע בן נון, בדוד המלך, ברבי עקיבא, הנושא את כליו של בר כוכבא, ועד לגיבורי הגטאות בשואה הנוראה, וכמובן כל אותם גיבורים שלחמו על תקומת המדינה וגם לאחר הקמת המדינה. אנחנו כולנו עומדים ומשתאים מול הגבורה הזאת שמחייבת אותנו להיות ראויים להקרבה ולמסירות של אותם הגיבורים. יחד עם ההוקרה לאותם גיבורי מערכות ישראל, אנחנו מציינים היום גם את ההוקרה לפצועי פעולות האיבה, שגם אם נקלעו בעל כורחם לפיגועי הטרור האכזריים, הרי הם חלק מאותה מערכה ארוכה של ניסיונות אויבינו לסכל את שיבת ציון, לסכל את מדינת ישראל ולפגוע בה מאז החלה לפני כ-200 שנה תנועת שיבת ציון. גם כלפיהם יש לנו מחויבות לדאוג בכל מה שאפשר לשיקומם, לרווחתם וגם לטפל בבני משפחותיהם.
אני רוצה לספר סיפור אחד מוכר, שיש לי אליו קשר אישי מסוים. במשך שנים, עשרות שנים, שירתי במילואים בחטיבה שזכתה לשחרר את ירושלים, חטיבת הצנחנים. איתי במילואים בגדוד שירת יוסי חגואל, או חגואל, כמו שקראנו לו. עד היום, דרך אגב, הוא משרת בחטיבה. יוסי נפצע במלחמת ששת הימים בירושלים, וסיפורו מזכיר בצורה מצמררת את השיר נורא ההוד "בלדה לחובש", שנכתב על ידי דן אלמגור כמה שנים קודם לכן. וכך מספר חגואל: למה הייתי שם? למה נפצעתי? למה הוא היה צריך לטפל בי?. הוא – הוא מתכוון לשלמה אפשטיין החובש, שפשוט נשכב עליו, תכף זה יופיע בסיפור, והציל אותו.
שנים הרגשתי כאילו אני אשם, וזו הייתה הרגשה איומה. הרגשתי כאילו אני עשיתי לו משהו. הרגשתי שבאשמתי הוא מת. אני מתרגש כל פעם שאני שומע את השיר, והיום הוא הרבה יותר מדבר אליי. ביום השני למלחמה נפצעתי ליד העיר העתיקה מההפגזות של הירדנים. פצצת מרגמה נפלה לידי ושתי הרגליים התרסקו. גררו אותי לנקודת טיפול, ושלמה אפשטיין החובש התחיל לחבוש אותי. ואז גם נקודת הפינוי חטפה אש מרגמות. מסביב כולם קמו וחיפשו מחסות, אבל אני לא יכולתי לקום. נשארנו שלמה ואני צמוד לקיר חשופים לגמרי. הוא גרר אותי לאיזו פינה ונשכב עליי. אמרתי לו: תסתלק, חבל ששנינו ניפגע, והוא אמר לי: אל תדאג, יהיה בסדר. כשפצצת המרגמה מתפוצצת, ההדף יוצר פטריה, ולמי שנקלע אליה אין הרבה סיכויים. המרגמה נפלה מטר וחצי מאיתנו והיינו בתוך הפטרייה. עפנו מההדף. הרגשתי שהגוף נקרע. חשבתי שאני גוסס. עצמתי את העיניים ואמרתי שאני זוכר את עצמי שלם, אני רוצה כך למות. אבל אז, כשהעיניים שלי עצומות, אני שומע את הקולות של אלה שחילצו אותנו אומרים: קחו אותו, הוא קשה. מעמיסים אותי על אלונקה, ואז אני אומר להם: יש פה עוד מישהו, והם אמרו לי: אין פה אף אחד. עד כאן הסיפור של חגואל. אני זכיתי להכיר אותו מקרוב, את חגואל. הוא עדיין במילואים. הוא מעל גיל 70 – אישיות בעלת עוצמה בלתי רגילה.
אני רוצה לסיים: זו העוצמה, זו המסירות, וממילא גם גודל המחויבות שלנו כלפי יוסי וחבריו. תודה רבה.
513 מילים של אבי מעוז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.