ציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר והשרה, קודם כול, ברכות. אני חושב שבמבט חטוף על חברי הכנסת שנמצאים כאן כרגע ושהיו כאן בדקות האחרונות אפשר למצוא את האובדן ואת השכול, אפשר למצוא צלקות פיזיות מהקרב ומהאימונים, ואפשר למצוא גם צלקות נפשיות מהקרב ומפעולות האיבה.

אנחנו עם אחד, חברה אחת לוחמת, ששילמה ומשלמת בדמים יקרים את זכות קיומה כאן בארץ הזו. ואולי החובה המרכזית שמוטלת עלינו היא לשמר את אותה גחלת, לשמר את אותה הדרך, את אותו מסר דווקא לצעירים, דווקא לדור הבא, שידע ויזכור וירגיש את החובה הגדולה להמשיך להילחם ולבנות את הארץ הזו.

יום ההוקרה לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, אדוני היושב-ראש, הגיע מיוזמה של בחור במחוז דרום בבני עקיבא בשם אליעד אברקי, שלקח את היוזמה הזו מירוחם, בן העיר ירוחם - -

- - וטיפח אותה והביא אותה עד הלום. צריך לומר בכנות ובישרות שהמשימה הזאת לא תמה ולא הושלמה, כי צריך ליצוק לה עוד הרבה תוכן. בשנה שעברה דובר על כך שבשנה הזאת כבוד השר חילי טרופר יוביל חקיקה; השינויים הפוליטיים עשו את שלהם, אבל אנחנו נצטרך לראות איך אנחנו מקדמים ויוצקים תוכן ליום ההוקרה הזה. התוכן הזה צריך להיות כלול הן בטקסים, הן בתקציב והן בבסיס התקציב, כי אותו אליעד אברקי ממשיך לשלוח לי הודעות פעם בשבוע שצריך לתקצב את היום הזה. וכן, במקום שאנחנו – לא במקום – הדור הבא, תנועות הנוער, ארגון זהות, כל הארגונים שמתעסקים בזה, וכמובן ארגון נכי צה"ל, הם אלו שדואגים לכך שהדרך הזו – שהלפיד הזה, ברוח הגבורה של חנוכה הבא עלינו לטובה – תמשיך ותעבור מדור לדור.

אני בתור חבר כנסת עסקתי לא מעט בטיפול של פצועי צה"ל, בטיפול של נפגעי הפוסט טראומה ובטיפול של נפגעי פוסט-טראומה בעקבות לחימה בפרט. צריך לומר בישרות, ונדמה לי ששמעתי את השר מיכאל ביטון מדבר על כך שהייתה פה עבודה מהאופוזיציה ומהקואליציה, מהאופוזיציה הקודמת הקודמת ומהקואליציה הקודמת. בעניין הזה אין מחלוקת בין קואליציה לאופוזיציה. זו סוגיה שהיא חשובה, והיא חשובה לכולם. אבל גם כאן אני חושב שצריך לומר באומץ שלפצועי צה"ל מגיע 100% – מגיע 100% זכויות, מגיע 100% שיקום. לפצועי צה"ל הלוחמים או שנפגעו בעקבות פעילות של לחימה או בעקבות אימונים בעצימות גבוהה לקראת פעילות מבצעית מגיע 200%. אני אומר את זה כי מאוד לא נוח לדבר על זה. מאוד לא נוח. מאוד נוח להגיד: נשטח את הכול. אבל אני יודע שאם לא נעשה את זה אנחנו פשוט נפגע באותם לוחמים שראויים לזה, שאנחנו רק נתרוצץ כדי להשלים ולהביא להם את הפרוטזה הכי טובה ואת הפסיכולוג הכי טוב ואת תאי הלחץ ואת כל הפתרונות האלו שאנחנו צריכים לעשות. צריך לומר את זה בישרות ועם יד על הלב: כן, זה גם ערכי. אני לא אמרתי להוריד מאף אחד כלום; אני רק אמרתי שבימים שאנחנו מדברים על ירידה במוטיבציה לשירות קרבי, אנחנו צריכים לדעת לשאת את הלוחמים על ראש שמחתנו.

עכשיו צריך לומר שרפורמת נפש אחת עשתה עבודה נפלאה ועבודה חשובה. אני בזמנו, כשנכנסתי והקמתי את אותה ועדה שעסקה בטיפול בנפגעי פוסט-טראומה, דיברתי על שלוש נקודות מרכזיות: הראשונה עסקה בהכרה; השנייה הייתה בטיפול במשפחה; והשלישית – שיקום תעסוקתי. אני חושב שבחלק מהנקודות התקדמנו, כמו למשל בסוגיית ההכרה, הוועדות שיצאו לבתי החולים, המודל של מנדלביץ', ויש עוד הרבה מלאכה, מלאכה שנעשית, אבל ישנם שני עוגנים שבסופו של דבר האדם קם בבוקר ורואה שאם אין לו משפחה ואם אין לו עבודה, אין לו איך להתחיל לעמוד על הרגליים. חייל שיצא – לוחם מילואים שיצא למילואים, למבצע במילואים, ולפני היציאה שלו למילואים הוא עבד בתור רואה חשבון במשרד, והוא חזר אחר כך והוא לא יכול לשבת במשרד – אנחנו לא יכולים לתת לו לעדור בגינה. אנחנו גם לא יכולים לשלם לו וזהו ובזה להירגע; אנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו כדי לשקם אותו. וסוגיית השיקום היא הרבה יותר מהשמה; זה כרוך בליווי, בליווי מקצועי, בליווי פסיכולוגי, בפעילות הרבה הרבה יותר ממה שיש לנו.

כאן אני רוצה לקרוא, בהקשר הזה, את רפורמת נפש אחת – ואני אומר את זה לשר הביטחון הבא, ואני אומר את זה ליושב-ראש ועדת החוץ והביטחון וליושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה הבאה, כולם – לדייק את רפורמת נפש אחת, לדייק אותה אל מול המטרות, אל מול הצרכים ואל מול היעדים. אם אנחנו יכולים לבוא ולדבר ולחלק את הסוגיה לזכויות ולשיקום, אז להשקיע הרבה הרבה יותר בשיקום ופחות בזכויות. השיח של הזכויות הוא מאוד פופוליסטי, הוא מאוד כיפי להתעסק איתו: נתת – סגרת; השיח של השיקום הוא הרבה יותר סיזיפי, אבל הוא הרבה יותר אמיתי, ולשם צריך ללכת.

אנחנו עם לוחם. נמצאים כאן חברים שנפגעו בפעולות איבה. נמצא כאן דב קלמנוביץ', שהיה משנה לעיריית ירושלים, שסיפור הפציעה שלו מוכר וידוע. אני חושב שבמדינת ישראל הסיפור של נפגעי פעולות איבה הוא לא עורף, הוא החזית. הוא החזית, והוא מלווה אותנו בהתיישבות ובעוטף עזה, ביהודה ושומרון ובגליל, וגם בירושלים, ולצערי היום גם במרכז הארץ. לפעמים הדבר הברור והמובן מאליו שחיים פה בארץ ישראל, במדינת ישראל, ולא משלמים מחיר, לצערנו הוא לא ברור מאליו. זה לא היום-יום, וחובה עלינו לדעת ולשאת את אותם נפגעי פעולות איבה על ראש שמחתנו.

אני רוצה לאתגר כאן את הקדנציה הבאה של הקואליציה והאופוזיציה. אני טוען שיש לנו פער בטיפול בנפגעי פעולות האיבה. אני יודע שנעשית עבודה נפלאה במסגרת הביטוח הלאומי, אבל לתחושתי הטיפול בבנים של, בליווי שלהם, בבני המשפחות – ואני אומר את זה על סמך לא מעט שיחות ולא מעט מפגשים, ולשמחתי הפכתי להיות איזושהי כתובת לכל הסוגיות האלו – יש לנו פער אמיתי בעניין הזה. אנחנו מוכרחים, אנחנו חייבים לקחת את הנושא הזה כסוגיית ליבה ולטפל בזה. נכון שאת תסכימי איתי?

אני רואה ופתאום אני קולט אותך מולי, ואני אומר, כן, כאילו זה פשוט לי, וברור לי שגם מיקי לוי יסכים איתי, וברור לי שרבים יסכימו איתי בעניין הזה.

זהו. חובה עלינו לתקן, חובה עלינו לעשות. תודה רבה.