קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש הישיבה הזאת, יושב-ראש הכנסת הנכנס יריב לוין – ברכות על היבחרך מחדש, וזאת תמונה מאוד יפה לראות את שניכם מסתודדים בפרהסיה. ככה ראוי שייראו יושב-ראש נכנס ויושב-ראש יוצא.
אשריכם. ואופיר כץ, ברכות על התפקיד הזה.
אני רוצה להגיד לכם איך נולד יום ההוקרה לפצועי צה"ל, איך והיכן הוא נולד, ואיך יכול להיות שהוא נולד רק ב-2014. איפה היינו כל כך הרבה שנים שלא היה יום כזה בלוח השנה הישראלי? אז הזכויות הראשיות הן לאדם בשם אליעד אברקי, רכז של בני עקיבא בדרום ומנהל מפעלות של בני עקיבא, יחד עם אישה יקרה, יהודית לביא מירוחם, שאחיה הלום קרב. אני ראש מועצה בירוחם ויהודית סובלת את הסבל של האח שלה, ומפגישה אותי איתו. ואנחנו הולכים לכמה שעות למדבר, ואליעד אברקי מבני עקיבא אומר: מיכאל, לא יכול להיות שאין הוקרה לנכי צה"ל במדינה, איך הדבר הזה מתרחש? וסניף בני עקיבא ירוחם בא עם רעיון שכ"ט בנובמבר, יום הצהרת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, יוקדש כולו להוקרת נכי צה"ל. והיישום של היום הזה מתחיל באימוץ של עיריות את יום ההוקרה לנכי צה"ל: עיריית ירוחם, עיריית באר שבע, עיריית דימונה, וברוב הערים. בשלטון המקומי הוכרז היום הזה, ומיידית במועצה המקומית. ב-2014 קיבלה הממשלה החלטה לקדם את היום הזה ולהכיר בו כיום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ולהיות חלק מנוער ירוחמי שבסוף הוביל ליום ההוקרה הזה, שהוא הדבר הנוכח הזה בחיינו עכשיו כפעימה חיה כל שנה, שמחייבת אותנו להתמודד עם הנושא, לפעול בו, להוקיר ולא להתבייש יותר בנכי צה"ל, בין אם הם הלומי קרב ובין אם הם פגועים בגוף ובנפש.
אבל הוקרה זה דבר נחמד. מעשים גדולים זה דבר קשה. אני נבחר לכנסת ב-2019 ומקבל פניות של עידן קלימן ושל ארגון נכי צה"ל על מצב לא טוב בטיפול בנכי צה"ל בישראל. אנחנו עדיין באופוזיציה, ואנחנו עושים יום עיון. אני מקדם יום עיון בכנסת לנכי צה"ל, מזמין את בני גנץ כחבר כנסת מהשורה וחברי הכנסת מכל המפלגות להגיע. תחשבו מי היחיד שלא בא ליום העיון הזה: ראש האגף לשיקום נכי צה"ל לא מגיע לכנסת ישראל – כן, מזמן, זה לא עכשיו – להקשיב לכאב, והכאב עצום.
וכמו כל דבר בחיים, אין מקרה. כשם שיום הוקרת נכי צה"ל נולד בירוחם – אני נכה קטן של צה"ל; ב-1988 נפלתי על הפנים בהסתערות, כל הפה שלי הרוס. על הדרך אני גם אח שכול, אז לבתי הלוחם אתה יכול להגיע. שר הביטחון אומר: מיכאל, אתה תהיה השר לנושאים אזרחיים במשרד הביטחון, ומגדיר בממשלה את הסמכויות שלי. אחת הסמכויות זה נכי צה"ל ומשפחות שכולות, ואני עומד מול 26 מנהלי אגפים במשרד הביטחון, ואני אומר להם בלי להתבייש, בנאום הפתיחה: טיפלנו במשפחות שכולות מצוין, וטיפלנו גרוע בנכי צה"ל. יש כאלה שלא אהבו את האמרה הזאת, אבל היא הייתה מבוססת על ידע קודם. ומאותו רגע הלכנו לעבוד. אבל מה הייתה הבעיה? אין תקציב למדינה. אתה רוצה להשקיע, לפתור בעיות? אתה מקבל טלפונים מקבל קשיים ואין תקציב. בדחיפה ובברכה של שר הביטחון, ובהבנה שהלומי קרב, מה שרם ציין, זה הבעיה הדחופה ביותר והלא-מטופלת והלא-משוכללת, מצאנו 100 מיליון לסל שירותים מיידי של חירום להלומי קרב, וזה לא היה מספיק.
ב-4 באפריל 21, איציק סעידיאן, גיבור ישראל, לוחם בגולני, מצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום. האירוע הזה הופך את הנושא הזה למה שבראש סדר-היום הציבורי בישראל, גם בתקשורת וגם כאן, ומאיץ תהליך גדול מאוד, מוסכם, של כולם – של כל הבית הזה בממשלה הקודמת, והייתה לי הזכות להכין את הדבר הזה – לעשות את רפורמת נפש אחת, ופעם אחת ולתמיד לעשות מעשה. ואגב, שואלים למה איציק סעידיאן הצית את עצמו, אז על פני הדברים היה לו סעיף של הלם קרב, אבל היו לו קשיים בבית הספר, וכשהוא דרש שיכירו בו כהלום קרב, אמרו לו: חלק מהבעיות שלך זה מהתיכון. זאת אומרת, להיות מאגיסט בגולני, להסתער ולהיפצע בעזה אתה כשיר, אבל כשנכיר לך באחוזי נכות – נבדוק לך בתיכון. זה חטא קדמון שעשינו עם הרבה מהאנשים.
הבאנו יחד את רפורמת נפש אחת; הבאנו 1.3 מיליארד וביטלנו את מבחן ההכנסה שדיברת עליו, שהיה משפיל ולא עודד אנשים לעבוד – נכנסו לכיס של אנשים ובדקנו אם יש לו בית מאבא שלו. מה זה קשור, אם הבן אדם שילם בגופו ובנפשו עכשיו, שבודקים אם יש לו בית עם שכירות מאבא שלו? מטילים את האחריות על הנכים על האבא, שאם יש לו דירה והוא נתן לו אז הוא כבר לא במבחן הכנסה. וטיפלנו בטיפול הרפואי ובשכלול הטיפול בהלומי קרב; בבתים מאזנים; קיצור תורים; ניידות וטיפול במשפחות ובילדים. הילדים סובלים לא פחות במשפחה של הלומי קרב, בן או בת הזוג סובלים לא פחות. זה אירוע משפחתי, זה אירוע קהילתי. אבל עשינו את זה. עשינו את זה יחד, כל הבית הזה, פה אחד; עשינו את זה עם ארגון נכי צה"ל, עם עידן והצוות שלו, ואני מוריד את הכובע בפניו, וצברתי איתו מלא שעות עבודה; ואופיר סופר, שריכז את נושא הלומי הקרב בוועדת משנה; ועוזי דיין, האלוף, שנצמד לנושא הזה ולא הרפה. כל הבית הזה עבד. לא גמרנו את העבודה.
חשבתי שהוויכוח שלי על הזמן יהיה עם יריב לוין. יש לי רק עוד קצת, אבל אתה עלא כיפאק. לא סיימנו את העבודה; הרפורמה לא מיושמת במלואה, היא צריכה להיות עד הסוף. הממשלה החדשה שתקום ואנחנו בכנסת נדאג שהדבר הזה יתבצע.
אבל אני רוצה לסיים בקריאה לשני גופים – לקהילות, לרשויות ולמוסדות בישראל, ולצה"ל. לקהילות ולרשויות ולמוסדות אני אומר: תרוממו את היום הזה. תביאו את הגיבורים לקדמת הבמה – לבתי הספר, לאוניברסיטאות, לכנסים. תוקירו אותם בפרהסיה, בלי להתבייש, שיבואו מן הפינה אל בימת הבמות הלומי הקרב והנכים, כפי שאנחנו מפארים את כל האוכלוסיות המיוחדות בישראל.
אבל יש לי קריאה אחת גם למפקדי צה"ל. הלכתי לבסיסים בתפקיד שלי כשר במשרד הביטחון – זה הדבר האחרון שאני אומר – ואתה הולך בכל בסיס ואתה רואה אתר הנצחה לנופלים. לא משנה איפה תהיה – סיירת גולני, סיירת הצנחנים, חטיבת גולני – אתה תראה חדר הנצחה. ואני שואל את המפקדים: כל מבקר, כל חייל, כל לוחם הולך לחדר ההנצחה, אבל מה הסדירויות שלכם לנכי צה"ל? האם יש להם בית בבסיס? האם אתם מזמינים אותם כל חודשיים? האם ביום הספורט אתם מביאים אותם? האם אתם מוקירים אותם? האם אתם עושים מורשת קרב עימם? חובתו של צה"ל בבסיסים וחובתם של המפקדים להביא את נכי צה"ל שלהם לבסיסים, לחיילים, ואין מה להתבייש בהלום קרב כי הוא שילם את חובו לחברה, הוא גיבור ישראל. תודה רבה.
1,001 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.