קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, חבר הכנסת יולי אדלשטיין, שהציג את הצעת האי-אמון, קודם כול, חבר הכנסת אדלשטיין, כפרלמנטר ותיק מאוד, צדקת. כשהאופוזיציה מגישה הצעת אי-אמון עם כזאת כותרת, זה בדרך כלל סימן לחוסר יצירתיות או חוסר יכולת למצוא נושא ספציפי שהיא מסוגלת לבקר לגביו את הקואליציה. כבר אין לה מה לומר, אז היא כותבת את הכותרת הכללית הזאת. אז אם הגענו לזה שאלה הן הצעות האי-אמון שאתם מעלים – אגב, זו לא פעם ראשונה; גם בשבוע שעבר, נדמה לי, היה משהו דומה – אז כנראה שבאמת כבר קשה למצוא על מה לתקוף את הממשלה.
עכשיו, לפני שאני אתייחס לכמה תחומים שאותם ציינת, אני רוצה להזכיר לכולנו איפה היינו. כדאי מאוד לזכור איפה היינו. הממשלה הזאת קמה לאחר שנתיים שהמדינה הייתה בשיתוק חלקי, בגלל, למשל, דבר פעוט וכל כך ברור מאליו כמו תקציב המדינה, שלא אפשר להרבה מאוד דברים טובים להתרחש גם אם לשרים שהיו מופקדים על המשרדים האלה היו את הכוונות הכי טובות שבעולם. היית שר הבריאות. אני מניח שלמרות המרכזיות של משרד הבריאות בתקופת הקורונה – זו תקופה שבדרך כלל מנסים לעזור למשרד הזה; כך היה בממשלה שאתה כיהנת בה וכך זה גם בממשלה הזאת. המשרד הזה זוכה, ובצדק, בתקופה כזאת ליתר תשומת לב ולסיוע. אבל לא יכול להיות שלא הרגשת את הקשיים שנובעים מהיעדר אישור תקציב המדינה והתוכניות השוטפות של משרדים שלא יכלו להתקדם.
כשעשיתי את טקס החפיפה עם חבר הכנסת ליצמן – זה היה בתקופה שעוד דיברנו – שכיהן לפניי כשר השיכון, אז הדברים שבעיקר נאמרו באותו טקס חפיפה, בכניסה למשרד השיכון, היו תלונות על כך: למה את התוכניות שהיו למשרד השיכון, והיו חשובות, ורובן המוחלט היו טובות, לא היה אפשר לבצע? כי לא היה תקציב מדינה. וכמה קריטי שכמה שיותר מהר יהיה תקציב, ואז יהיה ניתן להוציא לביצוע את התוכניות האלה וגם תוכניות אחרות, אחרת אי-אפשר להתמודד עם הבעיה של משבר הדיור. ואכן, אחת הסיבות העיקריות לעלייה של מחירי הדיור בשנה האחרונה – שאגב, חצי מהשנה הזאת נפל על הממשלה הקודמת וחצי על הממשלה הזאת – היא סיבה מאוד מאוד פשוטה: היעדר תקציב מדינה במשך שנתיים הוביל לכך שהמדינה לא השקיעה בתשתיות הדיור; היא פשוט לא יכלה כשאין תקציב. וכשהיא לא השקיעה, ראשי הערים לא נתנו למדינה לשווק, והתוצאות דיברו בעד עצמן: הכמות הכי קטנה של שיווקים בשנים האחרונות הייתה בשנת 2020.
ואפשר לקחת כל תחום שאנחנו מדברים עליו – את תחום הביטחון, שהייתה חסרה תוספת תקציב מאוד מאוד חשובה לתקציב הביטחון שהייתה צריכה לאפשר לכוחות הביטחון להתכונן לאתגרים הרבים שבפנינו ולא יכלה להגיע, ועוד ועוד ועוד ועוד. בקושי, בקושי, בקושי, כמו שאתה זוכר, חבר הכנסת אדלשטיין, המציאו פטנט ביניים להעביר איזשהו סכום לא קטן כאיזושהי החלטה חד-צדדית כתוספת לתקציב המשכי, כדי שבכל זאת, איכשהו, המשרדים יוכלו לתפקד מינימלית. אבל זה היה רחוק מאוד מאישור תקציב מדינה נורמלי, עם כל מה שאישור תקציב המדינה מביא איתו.
זאת המציאות שבה הוקמה הממשלה הזאת. כדאי מאוד לזכור את זה וכדאי מאוד לזכור את האלטרנטיבה הזאת, איפה יכולנו היום להיות – מערכת בחירות חמישית, שישית, שביעית, שמינית בואכה קדימה כשמדינת ישראל כבר אז, כשהוקמה הממשלה, הייתה במקום שאף מדינה מערבית לא הגיעה אליו: ארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים והיעדר אישור תקציב המדינה. הידרדרנו באמת למקומות שאף אחד לא חלם שמדינת ישראל אי פעם תגיע אליהם.
עכשיו אני רוצה להתייחס לכמה תחומים שאתה נגעת בהם, ודווקא להשוות. אני אתחיל מהתחום שבו התחלת, התחום המדיני. אני דווקא אשתמש בעצתך, כי גם כן, כפוליטיקאי ותיק ואיש מנוסה נתת עצה חכמה, שבמצב הנוכחי של מצב היחסים בין רוסיה לאוקראינה עדיף לשתוק ולא לדבר על זה, אז אני לא אדבר על זה, אבל אני אתייחס לכמה דברים אחרים ואשווה. הרי זה לא סוד שאחת מהסוגיות המרכזיות שעליהן בנויה התפיסה המדינית של מדינת ישראל זו מערכת היחסים בין מדינת ישראל לארצות הברית. עוד פעם, מי כמוך מכיר את זה, והשקעת לא מעט בתפקידיך השונים בפיתוח של מערכת היחסים הזאת. אני רוצה להזכיר לך איפה היינו ואיפה אנחנו היום.
מתברר שעל סף הקמה של הממשלה החדשה היינו במצב שראש ממשלה לשעבר, שדווקא בדרך כלל התגאה במערכת היחסים שלו עם ארצות הברית בכלל ועם הממסד של הפוליטיקה האמריקאית בפרט, היה במצב שהמנהיג שאיתו הוא השקיע את המאמץ הכי גדול בפיתוח מערכת היחסים, ואגב השיג הישגים לא רעים עבור מדינת ישראל, הוא הנשיא לשעבר טראמפ. הוא הגיע איתו למערכת יחסים ששמענו את הביטויים לה בריאיון שנתן הנשיא טראמפ ושפורסם בתקשורת הישראלית שפחות או יותר משקפים נתק מוחלט. אני כבר לא אחזור על הביטויים שהנשיא טראמפ השתמש בהם ביחס לבנימין נתניהו, כי אני לא חושב שהם ראויים להיאמר מעל הבמה הזאת.
אז עם טראמפ, שאגב עד היום הוא לכאורה המנהיג המוביל והמשפיע ביותר במפלגה הרפובליקנית, היחסים של מר נתניהו, ראש האופוזיציה, היו שרופים לחלוטין. אני מניח שאני לא צריך להכביר מילים על מערכת היחסים שהייתה לו עם המפלגה הדמוקרטית, מתוקף כל מיני סיבות. אני כרגע לא נכנס לשאלה מה היה נכון ומה היה לא נכון בהתנהלות שלנו מול הממסד האמריקאי בארבע השנים של טראמפ. האם היה נכון להביא את מערכת היחסים עם המפלגה הדמוקרטית לאן שהם הגיעו? אבל הדברים ברורים וידועים.
אתה מסתכל ושואל את עצמך: מה היה קורה אילו? איך היו נבנות מערכות היחסים בין בנימין נתניהו, אילו היה ממשיך לכהן כראש ממשלה, לממסד האמריקאי הנוכחי, דמוקרטי ורפובליקני כאחד? פחות או יותר, חלק מהביטויים שטראמפ השתמש בהם, לדעתי גם הממסד הדמוקרטי היה משתמש בהם בצורה לא פחות חריפה, אם לא יותר חריפה.
אז לאן היינו הולכים ואיך היינו מטפלים בסוגיות השונות שהן על סדר-יומה של מדינת ישראל מבחינה מדינית? והינה קמה לה ממשלה שאף אחד בה לא מתהדר בלהיות מומחה ביחסים עם ארצות הברית כפי שהיה בנימין נתניהו, אבל הממשלה הזאת מנהלת יחסים סדירים וטובים עם הממשל האמריקאי, תוך כדי חילוקי דעות, לא מפחדת גם לומר אותם, ויש לנו חילוקי דעות – יש לנו חילוקי דעות בנושא האיראני; יש לנו חילוקי דעות בנושא של ההתיישבות, ואנחנו ממשיכים לפתח את ההתיישבות גם כשזה לא לרוחו של הממסד הזה, בלי להזדקק, למשל, להקפאה מוחלטת כפי שהיה בתקופה של ממשל אובמה. אתה בטח זוכר היטב כמוני את הצעדים שבנימין נתניהו נאלץ לעשות אז כדי להרגיע ולרצות את הממשל הדמוקרטי דאז. בלי דרמות, בלי כותרות מרעישות בעיתונים, ממשיכים לפתח את ההתיישבות ולקדם את המדיניות של מדינת ישראל לפי מה שאנחנו מאמינים, כולל אפילו התקדמות בחלום הישראלי הוותיק של ביטול הוויזות לארצות הברית. אני מקווה שגם כאן השרה שקד תדע להביא להישג.
אז מתברר שאפשר. מתברר שלא צריך להיות אמריקנולוג מושבע ומפורסם כמו בנימין נתניהו ואז לקראת סוף הקדנציה כראש ממשלה לשרוף בהצלחה מערכת יחסים עם שני הצדדים במפה הפוליטית האמריקאית. אפשר וצריך לבנות מערכת יחסים נורמלית עם הממשל, גם תוך כדי שאתה עדיין שומר על עמדותיך ולא מקבל את עמדותיו בלא מעט סוגיות, אבל עדיין שומר על מערכת יחסים בריאה, טובה, של הידברות וגם יכולת לנהל אי-הסכמות. אין דבר אולי יותר חשוב בתחום המדיני למדינת ישראל מאשר שימור מערכת היחסים הזאת עם ארצות הברית.
אביא לך דוגמה אחרת: מדינה חשובה במזרח התיכון, מורכבת, יש לנו עמדות שונות לגבי מה שקורה שם – טורקיה. מדינה חשובה, על זה אין מחלוקת. הינה, תסתכל, פתאום יש רנסנס במערכת היחסים בין ישראל לטורקיה – יש הזמנה של הנשיא הישראלי לשם, יש שיח בין שרי החוץ. סך הכול זה משהו שיכולנו רק לחלום עליו בעבר. אפשר לפרגן על זה. גם כשאתה באופוזיציה אפשר לפרגן לממשלה החדשה; אגב, גם לנשיא החדש – גם הוא תרם ותורם תרומה לא מועטה בכלל למערכת יחסי החוץ של מדינת ישראל, וספציפית גם בעניין הזה. אני רוצה להזכיר גם את הפרשה של שחרור של שני אזרחים ישראלים שנעצרו בטורקיה על לא עוול בכפם. אנחנו מכירים אירועים דומים במקומות אחרים, וסך הכול אי-אפשר שלא לשים לב שהשחרור הזה נעשה מהר מאוד ובלי מחירים שמדינת ישראל נאלצה לשלם.
אפשר להמשיך בעוד ועוד דוגמאות על המשך הקידום של מערכת יחסים עם מדינות המפרץ. אגב, פה באמת לבנימין נתניהו מגיע קרדיט, וכשמגיע – מגיע. אני לא מתבייש גם להזכיר את זה מעל הבמה הזאת, אבל הממשלה הזאת, מתברר שגם היא יכולה לקחת את המושכות מהמקום שהוא עצר ולהמשיך איתן הלאה לקידום מערכת יחסים טובה מאוד עם מדינות המפרץ ועם מדינות ערב בסך הכול.
מתברר שראש ממשלה ישראלי יכול לפגוש את נשיא מצרים גם כשהדגל הישראלי מאחוריו ולא מסירים את הדגל. מה שבנימין נתניהו לא הצליח להגיע אליו, מתברר שזה אפשרי ואפשר לקיים בגלוי, בצורה ברורה. עוד ועוד – גם עם פוטין אפשר לבנות מערכת יחסים. לא אלמן ישראל, גם משהו שנחשב שרק בנימין נתניהו הוא היחידי שיכול, מתברר שגם נפתלי בנט יכול.
אז בסופו של דבר, כשאני מסתכל על התחום המדיני, על שיפור מערכת היחסים עם ארצות הברית וההתמודדות מול ממשל דמוקרטי, שאיתו חילוקי הדעות היו טבעיים וצפויים; על היחסים עם מדינות ערב בכלל ומדינות העולם המוסלמי היותר-רחב, בין השאר עם מדינות המפרץ; על היחסים עם המעצמות האחרות; על היחסים עם מדינות אירופה – בסך הכול יש כאן ממשלה שמתברר שלא אלמן ישראל, ובנימין נתניהו הוא לא הלהטוטן היחידי בעולם שמסוגל לנהל את מערכת יחסי החוץ של מדינת ישראל ואפילו, רחמנא ליצלן, לא תמיד מצליח, אם אפשר להגיד את דברי הכפירה האלה. אגב, אני מניח שאתה חושב כמוני, כי אם היית חושב שהלהטוטן היחידי שיכול לעשות את זה, לא היית זורק לו את הכפפה – – –
אני, לשם שינוי, למרות שבאתי עם דברים מוכנים, ניסיתי להקשיב לחבר הכנסת שהציג אי-אמון, ולכן אני עונה בהמשך למה שהוא דיבר עליו.
אתה הופך את זה לדו-שיח, חבר הכנסת אקוניס.
נראה לי שחבר הכנסת אקוניס רוצה להחליף אותי.
מתברר שגם חברי כנסת מהאופוזיציה רוצים מתישהו ללכת הביתה. אני חשבתי שזה רק חברי כנסת מהקואליציה, אבל מתברר שגם הם רוצים.
אני לא איכנס למלחמות פנימיות בסיעת הליכוד, קטונתי.
יש פה אי-אמון פנימי בתוך סיעת הליכוד, אדוני היושב-ראש.
חבר הכנסת גינזבורג יושב כאן, לא שמתי לב שהוא מחרים אותי.
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אז אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, דיברתי על התחום המדיני. אני יכול להמשיך, אבל אני חושב שהיה מספיק ודי, מה גם שמרמזים לי חברי כנסת מהאופוזיציה שהם רוצים שהקואליציה תתקדם הלאה בסדר-היום.
אני יכול להרחיב גם על תחום הבריאות, חבר הכנסת אדלשטיין, כי אני יכול לגלות לך סוד, משהו שאתה אגב לא חייב לדעת, אבל אני יושב בתוך קבינט הקורונה, ואני הקשבתי לאורך כל הגל הזה למומחים ולאנשי משרד הבריאות – שמה לעשות, את חלקם אתה מינית לתפקידים בכירים בתקופתך, אז אני מניח שאתה מעריך אותם וסומך עליהם לא פחות ממני – ואני לא זוכר המלצה אחת משמעותית שמשרד הבריאות הביא לקבינט הקורונה במסגרת הגל הזה ולא התקבלה. אז ממה נפשך? או שמינית מומחים לא טובים, שלא ידעו לייעץ נכון לממשלה – אבל אז השאלה היא איך הם הצליחו לייעץ לממשלה קודם, בתקופתך – או שמינית מומחים טובים ואתה סומך על דעתם, ואז קשה מאוד לעמוד כאן ולהגיד שהממשלה הזאת לא נקטה שום פעולה שהייתה צריכה לעשות כדי להתמודד יותר טוב עם הגל הזה, כי עובדה, הממשלה הזאת, כמו גם הממשלה הקודמת, הקשיבה בקשב רב למומחים שישבו סביב השולחן.
אני לא יודע להתייחס לפרסומים בתקשורת.
לא לא לא. חבר הכנסת אדלשטיין, פרסומים בתקשורת היו גם בתקופתך.
יש נטייה מסוימת לאנשי משרד הבריאות גם לדבר עם התקשורת, אתה מכיר אותה לא פחות טוב ממני. אבל אני יכול לציין לך עובדה, ואני מצפה מכל עובד ציבור בכיר שכשהוא מתייצב בפני קבינט קורונה – זה הפורום שמקבל את ההחלטות – מול הקבינט הזה הוא אומר כל מה שהוא חושב, גם אם הוא חושב שדעתו לא תתקבל. ואגב, היו מצבים מסוימים שדעתם לא התקבלה, אבל כל ההמלצות המשמעותיות התקבלו. יתרה מזו, היו מצבים שהיו שרים בממשלה, ובהם עבדך הנאמן – אתה מכיר את גישתי – שהציעו צעדים מחמירים יותר מאשר משרד הבריאות ונבלמו על ידי אנשי משרד הבריאות – אנשי מקצוע של משרד הבריאות, לא שר הבריאות – שאמרו: לא צריך, כי בגל הזה זה מתנהל אחרת, כי ככה וככה הגרפים, ככה וככה העקומה, ולכן מה שעבד קודם לא יעבוד עכשיו. ולכן ההגבלות שאתם מציעים, רבותיי השרים המחמירים והשמרנים יותר, לא יעזרו ולא ישנו כהוא זה את המספרים; לצערי, גם לא את מספרי המתים שאותם תיארת, וכל נפטר אחד זה עולם ומלואו, ואני לא מזלזל באחד שאיבדנו. זה כאב רב, ענק, לא רק למשפחתו אלא גם למדינת ישראל כמדינה, כי כל אחד זה עולם שלם.
אבל אני יכול להגיד לך, וזה משהו שאתה לא יודע, כי אתה לא יושב שם, שבאמת, כמו שהמומחים האלה הם אלה שבמידה רבה קבעו את הקו שהממשלה הלכה איתו, כך זה היה נכון גם בגל הזה, לטוב ולרע; אגב, אני חושב שבגדול לטוב, כשאני מסתכל על התמונה הכוללת. לכן, לצערי, אני לא יכול לקבל את הטיעונים שלך גם בנושא הזה.
אני יכול להמשיך לעוד תחומים, אבל נדמה לי שאני מיציתי די והותר את מסגרת הזמן שהייתה לי, והתייחסתי לכמה מהתחומים הבולטים שעליהם דיבר חבר הכנסת אדלשטיין. אני חושב שאם משווים את זה לאלטרנטיבה של מדינה בלי תקציב השרויה בלי הפסקה במערכות בחירות, אז ברור מהי ההחלטה הנכונה למדינת ישראל, ולכן ברור גם מה ההחלטה הנכונה של הכנסת – לדחות את הצעת האי-אמון, אדוני היושב-ראש. תודה רבה.
2,073 מילים של זאב אלקין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.