קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אה, אוקיי. בגלל זה קראו לי גדעון. זה ללא ספק שדרוג במעמד.
יפה. נפלאות ממשלת האחדות. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. האמת, כתבו לי כאן כמה מילים, כנראה בשם שר המשפטים, על סובלנות ועל השיח ועל חשיבות הסובלנות כלפי האחר והשונה, וכבוד האדם, והשקעה בחינוך, ועל נשים וגברים, ערבים ויהודים, פריפריה ומרכז, ועל כך שמדינת ישראל היא המסגרת שככה מכנסת את כולנו פה, וכמה חובה עלינו באמת לחיות יחד, וגם על האלימות ברשתות החברתיות.
ואני רוצה לומר שהאזנתי לנאומים דווקא בשעה שקטה זו של האולם הזה, שידע בחודשים האחרונים לא מעט סערות; חלקן אפילו הוזכרו כאן. אבל אני חושבת שאולי הימים הסוערים ביותר של האולם הזה עברו כאן בחודשים האחרונים בגלל שעשינו כמה דברים מיוחדים שיש להם קשר לנושא הסובלנות, ויצא לי לחשוב עליהם בחודשים האחרונים.
קודם כול, אנחנו באמת יצרנו ממשלה. קוראים לה "ממשלת אחדות". כבר היו ממשלות אחדות בישראל, אבל לא הייתה ממשלה כל כך מגוונת מבחינה פוליטית, שבאמת שמאל – אני שייכת למפלגת מרצ, כידוע; נהגו לקרוא לנו שמאל קיצוני, למרות שאנחנו לא רואים את זה ככה – ויש בממשלה מפלגות, אפילו מפלגתו של ראש הממשלה, שרבים מאיתנו כינו אותה ימין קיצוני והתנגדו לה בצורה נחרצת. זה לא היה, זה דבר חדש ותקדימי במדינת ישראל, והינה, חלפו חמישה חודשים ואנחנו עדיין כאן.
לראשונה בתולדות המדינה, אדוני היושב-ראש, 73 שנה, לראשונה מפלגה ערבית חברה בקואליציה באופן רשמי. אומנם זו לא הפעם הראשונה שמפלגה ערבית תומכת בקואליציה, כי זה קרה בתקופת ממשלת רבין – אגב, מה שהיה חלק מהדה-לגיטימציה וההסתה נגד רבין, ומה שגם אפשר לו והיה חלק מממשלת שינוי שעשתה שינוי גם בסדרי העדיפויות החברתיים-כלכליים, וכמובן פרצה את הדרך לשלום והובילה להסכם אוסלו, שעד היום הוא פריצת הדרך להידברות, שלצערנו עדיין לא הושלמה, בין ישראלים ופלסטינים, ועדיין לא הסתיימה בהסדר של שתי מדינות. אבל עדיין הקואליציה שלנו היא הראשונה שיש בה חברה שהיא מפלגה ערבית ושר ערבי סביב שולחן הממשלה. וזה עצר, ממש עצר בחריקת בלמים, שנים ארוכות וקשות של דה-לגיטימציה חריפה מאוד, ותיארת קצת חלק מהצביעות שהתלוותה לה בנאום שלך, אדוני היושב-ראש.
אבל אני באמת מרגישה, כמי ששייכת לציבור השמאל ולמפלגת שמאל, שהיה כאן ממש ניסיון לצייר קבוצות שלמות בציבור הישראלי, ובראשם ערבים, החברה הערבית והשמאל, ציבור תומכי השמאל – שאפשר לא להסכים ואפשר לא לתמוך, אבל אין חולק שזו עמדה לגיטימית וקיימת בציבור – כאילו שהיא לא לגיטימית, כאילו שהיא כמעט על סף לא להיות אזרח שווה או אזרחית שווה במדינה, כאילו השלטון ניתן באיזשהו הבטחה: לשלטון בחרתנו, כמו שחשבו פעם במפא"י שהם לעולם לא יוחלפו, עד שבא בגין, בגין, מנהיג הליכוד, ולראשונה בתולדות מדינת ישראל, בשנת 77', 29 שנים אחרי הקמתה, פעם ראשונה שהיה מהפך שלטוני שהוכיח – ואני כידוע לא משתייכת למחנה הזה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהדמוקרטיה הישראלית מימשה את אחד המאפיינים החשובים שלה, וזה חילופי שלטון פוליטיים.
וכאן עד לפני כמה חודשים הייתה תחושה שלעולם לא יכול בכלל להתחלף שלטון ולא יכולות להיות מפלגות אחרות שתיקחנה חלק. ואני ברמה האישית חושבת שחלק מתגובת הנגד וחלק מהדה-לגיטימציה שאנחנו רואים גם כאן – באי-השתתפות בוועדות, בהחרמת חלק מהדיונים, בדה-לגיטימציה לממשלה, לראש הממשלה, שכאמור הוא לא מהמפלגה שלי, אבל הוא ראש הממשלה הנבחר, שנבחר כאן, באולם הזה, בבית הזה – נובעת מזה, מתחושה של ממש גנבת שלטון, כביכול, כאילו זה שייך ועל שם מישהו או מישהם בטאבו ולא יכול להיות שום דבר אחר. וזה הלך וכרסם לא רק בערבים ובשמאל, אלא יושבים כאן באולם ובקואליציה חלק מאנשי הימין שגם הם, בגלל שסירבו להתיישר לפי איזה קו מסוים – מדומיין או אמיתי, זה בכלל לא משנה – סומנו, הוכפשו, כמעט הוצאו מחוץ למחנה הלגיטימי כביכול, וספגו ועדיין סופגים אלימות, הסתה, שקרים. אני חושבת שהקמת הממשלה הזו על המורכבות שלה פשוט חסמה, בלמה את התהליך המסוכן הזה ממש בחריקת בלמים, וקודם כול יצרה מציאות שבה כן, כל מפלגה שנכנסה לכנסת יכולה, לפחות על הנייר וגם בפועל, לקחת חלק בקואליציה ובשלטון ובממשלה בישראל. כן, כל ציבור יכול, לא רק ציבור אחד מסוים ולא רק קבוצה אחת או מחנה אחד. זה יכול לקרות וזו טבעה של הדמוקרטיה – עמדות משתנות, ממשלות משתנות. זה בסדר, זה טוב, זה בריא.
אנחנו כמה ימים אחרי אישור בוועדת שרים של חוק הגבלת כהונה, שנובע מהתפיסה ששלטון ממושך מדי הוא משחית ומביא לריכוז כוח לא בריא. הממשלה הזאת, ימיה בינתיים – היא מכהנת רק כחמישה חודשים, אבל היא בהחלט יצרה פה שינוי מאוד מאוד חשוב בהקשר הזה. אני חושבת שחלק מהטלטלות האלה והסערות האלה שאנחנו עדיין מרגישים, מקורן – ושוב, יש לי פה דברים שנכתבו על האלימות ברשת ועל הסובלנות ועל השפה הלא-מכבדת מקרב נבחרי הציבור. אני רוצה לומר שוויכוח פוליטי והזירה הפוליטית – וכאן, במיוחד הזירה הזאת, הפרלמנט, שכידוע מקורו במילה הצרפתית Parler, שזה לדבר, כלומר לקיים שיחה – הם חשובים, גם כשהיא נוקבים, גם כשהם קשים לפעמים, גם כשהם חדים. אני אומרת את זה גם כמי ששייכת למפלגה שרגילה לבטא את עמדותיה בצורה בהירה וחדה ונחושה. אסור לנו "בשם הסובלנות" לרדד את הוויכוח הפוליטי הלגיטימי, להשתיק אותו, לסתום פיות, לא לאפשר ולא לבטא עמדות לגיטימיות, שכן זה דבר שהוא מאוד מאוד מסוכן לדמוקרטיה, וסופו להסתיים בדברים הרבה יותר חמורים ולעיתים גם באלימות אחרת.
אבל הרצון הזה להשתמש בערך הדמוקרטי החשוב הזה של ריבוי דעות, של ריבוי קולות, של חופש ביטוי, של ביטוי חופשי, של ייצוג לכלל הדעות והעמדות הפוליטיות, לא יכול להוות כסות לחתירה תחת הרעיון הזה עצמו. ולכן אני חושבת – לא מזמן היה כאן יום הזיכרון לרבין, לרצח לראש הממשלה רבין, וחלק מהדוברים והשרים והמנהיגים דיברו על ההצלה הזו, עדיין על הסכנה ועל השבריריות של הדמוקרטיה. אני חושבת שאנחנו עדיין מרגישים את זה. עשינו כאן איזה שינוי פוליטי ושינוי אזרחי, שינוי מאוד גדול. אני יכלה להעיד שהרבה מאוד אזרחיות ואזרחים שפוגשים אותי ברחוב, בסיורים ובמפגשים, הרבה מאוד אומרים לי: לא הצבענו לך – אני שייכת למפלגה עם שישה מנדטים; רוב הציבור הישראלי לא הצביע למפלגה שלי – לא הצבענו לך, אבל תמשיכו. תעשו מה שאתם עושים, תמשיכו. אנחנו רוצים לראות אתכם. אנחנו רוצים קצת את השקט הזה, את התחושה העניינית, את התחושה שיש עבודה ושהיא פשוט עובדת לטובת אזרחי המדינה.
לכן אני רוצה לומר, כמי שהייתה שמונה שנים באופוזיציה והרגישה גם שקולה לפעמים מאותגר ולפעמים אפילו מושתק: ריבוי הדעות, חידוד השיח הפוליטי, לא לרדד אותו ולא להשתיק אותו ולא לשטח אותו, הם דבר לא רק חשוב אלא חיוני בדמוקרטיה. זה לא יכול להוות כלי לעשות דה-לגיטימציה למעשה הדמוקרטי עצמו – לציבור אזרחים, לציבור מיעוטים, לערבים, לשמאל, לחרדים, לדתיים, למי שלא יהיה. לכן אני לפחות מרגישה אופטימיות שאיזושהי סכנה שכן ריחפה מעלינו נעצרה בחודשים האחרונים. זה לא אומר שהיא חלפה; זה כן אומר שיש לנו משימה משותפת: לשמור על המוצר המשותף הזה שנקרא הדמוקרטיה שלנו, השיחה שלנו, הסובלנות שלנו, כדברי היום המיוחד שמצוין כאן, כי הוא של כולנו ואין לנו אחר, וחובה עלינו להחזיק בו בכל הידיים. תודה רבה.
1,078 מילים של תמר זנדברג. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.