ציון יום הסובלנות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, גברתי השרה, ב-1689 פילוסוף גדול בשם ג'ון לוק כתב את האיגרת על הסובלנות, או איגרות על הסובלנות; Letters on Toleration, זה נקרא. היו שם שלושה טיעונים בעד הסובלנות. אני רוצה להתייחס בזמן הקצר שיש לי לאחד וקצת להרחיב עליו, כי אני חושב שהוא החשוב.

אחד הטיעונים המרכזיים בדברים של לוק נגע לרציונליות האדם, זאת אומרת, האדם זכאי לסובלנות, מבחינתו של לוק, בשל היותו רציונלי. מה זה בעצם אומר? האדם הוא – כתבו גם אחריו – האדם הוא רציונלי ובגלל זה גם אוטונומי. רציונלי זה אומר שבעצם הוא, בפשטות, ניחן בתבונה. מאחר שהוא ניחן בתבונה – ואת זה אנחנו יודעים, אגב, גם, אדוני היושב-ראש, גם מכתיבה של שלוש הדתות המונותיאיסטיות, שמתייחסות אל האדם כאל תבוני, ואצל לוק באמת יש גם היבט דתי. האדם הוא רציונלי או בר-תבונה, ניחן בתבונה, ומכאן שהוא גם אוטונומי במובן הזה שהוא יכול לקבל החלטות באופן עצמאי.

אוטונומי – למעשה המשמעות המילולית של המילה אוטונומי זה מחוקק לעצמו, מחוקק עצמי. האדם הוא אוטונומי במובן הזה שהוא יכול ומסוגל לחוקק לעצמו, הווי אומר, לקבל החלטות ולבחור במה הוא מאמין, מה הוא מעדיף, מה ההשקפות שלו, מה הרצונות שלו. בשל היותו של האדם – כל אדם, כל אדם, לכן הנושא של השוויון הוא קריטי בשיח על סובלנות – מעצם היות אדם, כאמור, רציונלי ואוטונומי, הכבוד עבורו, הכבוד לרציונליות ולאוטונומיות שלו, מחייב סובלנות. ללא סובלנות לא יכבדו את הרציונליות והאוטונומיות של האדם.

לכן, חברה דמוקרטית – ולא רק מדינה דמוקרטית במובן של מוסדות; חברה דמוקרטית. עוד פילוסוף, בשם ג'ון סטיוארט מיל – הזכרתי אותו אתמול בהקשר אחר – דיבר על ההבדל בין חברה לבין מדינה, לענייננו, סובלניות. מדינה סובלנית – זה מתייחס למוסדות שמגלים סובלנות כלפי התושבים והאזרחים. לענייננו, זה יכול להיות ממשלה, פרלמנט, בתי משפט. חברה דמוקרטית וסובלנית, אומר ג'ון סטיוארט מיל, זה איפה שבלשונו דעת הקהל מגלה סובלנות, כלומר, היא מוכנה לגלות סובלנות, בעיקר למי שנחשב כשונה. זה לא רק העניין של המוסדות והחוק, זה עניין של שיח ציבורי, וזה מה שמאפשר ומכבד ומכיר בשוויון של כבוד האדם והבחירות שלו, כולל להיות שונה מהאחרים, לפעול באופן שונה מאחרים, להאמין ולחשוב באופן שונה מהרוב. זה חלק אינטגרלי ויסודי בחברה ובמדינה סובלניות.

גם הייתי אומר שברמה המוסדית לא תיתכן, בוודאי שלא תיתכן דמוקרטיה מבחינה תרבותית וכן הלאה, אבל גם מבחינה מוסדית, אם לא תהיה סובלנות. איך תהיה אופוזיציה? כדי שאפשר יהיה להתנגד בפומבי, בפרהסיה, בגלוי, לממשלה, כלומר כדי שתהיה אופוזיציה, אם פורמלית בפרלמנט ואם בחברה, בתקשורת וכן הלאה, חייבת להיות סובלנות. בלי סובלנות אין דמוקרטיה, אין זכויות ואין כבוד לאדם כבן אנוש.

השאלה המעניינת ביותר – וכמובן שבדקה שנותרה לי אני אהיה רחוק מאוד מלענות עליה, אני אנסה מאוד בקצרה: היא האם תיתכן סובלנות לחסרי הסובלנות? זאת השאלה הגדולה. האם צריך לגלות סובלנות לאלה שלא מגלים סובלנות? אחת הפרשות המעניינות ביותר משפטית ופילוסופית בהיסטוריה המודרנית היא פרשת סקוקי. סקוקי היא שכונה בפרברי שיקגו. בסוף שנות השבעים, נדמה לי שזה היה ב-1978, המפלגה הנאצית האמריקאית ביקשה לעשות צעדה בשכונת סקוקי, שהייתה מאוישת ברובה ביהודים, ומתוכם – אנחנו מדברים על לפני 40 ומשהו שנים – ובתוכם רוב, או לפחות אוכלוסייה רחבה, של ניצולי שואה. ואז נשאלה שאלה משפטית ועקרונית, מוסרית, אם אתם רוצים: האם צריך לאפשר להם, במסגרת חופש הביטוי והסובלנות, למי שחושב אחרת, לעשות את ההפגנה הנתעבת והמתועבת הזאת? אני, כמובן – To make long story short, כמו שאומרים, בית המשפט החליט שכן. בארצות הברית, למי שמכיר, אין את העיקרון של דמוקרטיה מתגוננת, בלי להיכנס כמובן לפרטים.

עכשיו, אני דווקא מזכיר את הדוגמה הזאת ואת כל הנושא של אם צריך לגלות סובלנות לחסרי הסובלנות, ובכך אני אסיים, משום שבישראל יש חסך עצום בסובלנות, שלא לומר אפס סובלנות במובן השלילי ביותר של המילה, לאחר, מה שנקרא. בעיקר אין בישראל סובלנות לציבור הערבי הפלסטיני, להעדפותיו, לתרבותו, להיסטוריה שלו. כשאוסרים את ציון הנכבה זאת סובלנות? כאשר מחוקקים, כמו בתיקון לחוק-יסוד; הכנסת, 1985, אוסרים אפילו על העברת ביקורת על אופייה היהודי של המדינה, זאת סובלנות? זאת אי-סובלנות. כלומר, האי-סובלנות היא לא רק לאזרחים הערבים הפלסטינים אלא לכל מי שביקורתי, לכל מי שמעלה קול ביקורתי כלפי הקול ההגמוני, והוא לא זה שאבישי בן-חיים מזכיר, הוא אפילו הפוך.

מצד שני – ובזה אני אסיים, אדוני, ותודה על הסובלנות – יש יותר מדי או עודף סובלנות לבלתי סובלניים בישראל, לגזענים למיניהם. עמד פה לפני זמן לא רב, לא היום, לפני כמה שבועות, חבר כנסת, שר לשעבר – שבכל מקום שפוי בכלל לא היה יכול להתמודד או להיות שר או להיות חבר פרלמנט – ואמר פה לנציגי ציבור במילים אחרות: חבל שלא גמרו איתכם את העבודה. ציטוט שלקוח ממחוזות אחרים. והוא זוכה לעדנה ולהערצה. גזענים ושוביניסטים למיניהם, פורעים, פוגרומיסטים, פוגרומצ'יקים, שעל בסיס יום-יומי מפליאים מכותיהם ורוביהם באוכלוסייה כבושה, זוכים לסובלנות, ואלה שמתנגדים להם לא זוכים לסובלנות.

ואני מציע שחברי הכנסת פה, בינם לבין עצמם – כי בפרהסיה הם יפחדו לעשות את זה, בחלקם – בינם לבין עצמם, אולי מול המראה, יחשבו טוב על מה שאמרתי. תודה.