קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אחת הברכות הגדולות של מדינת ישראל היא המגוון האנושי של המדינה הזאת על כל אזרחיה ועל כל גווניה. ישראל, כקיבוץ גלויות, זכתה באנשים מתרבויות שונות, מדתות שונות, הרבה אנשים שמדברים שפות שונות, עם תפיסות עולם שונות, אורח חיים שונה ועוד הרבה מאוד שוני בתוך החברה המאוד-מאוד מגוונת, מאוד מאוד הטרוגנית הזאת. ולמרות שהשונות בינינו יכולה להיות לפעמים מקור לחיכוכים – ואנחנו חווים את זה כאן, את כמות החיכוכים, וכאן זה עוד יותר מתחדד; משום מה יש כאלה שמעדיפים לחדד אותם – אני חושב שהשונות היא גם המקור לצמיחה ולגאווה של המדינה הזאת. המגוון הישראלי הוא אחד הקטרים, לטעמי, שמניעים את ישראל קדימה, גם בחדשנות, גם בתרבות, במדע, בטכנולוגיה, בחינוך, באמת כמעט בכל תחומי החיים. המגוון שיש פה, ההיכרות עם צורות המחשבה השונות, צורות פתרון שונות לבעיות שונות, מאפשרים לנו להמציא את עצמנו כל פעם מחדש. זה היופי, זה היופי בחברה הישראלית.
היום, כשאנחנו מציינים את יום הסובלנות הבין-לאומי, אני דווקא רוצה לדבר עלינו, לא על הבין-לאומיות של היום אלא עלינו פנימה, עלינו כמדינה ועלינו כחברה, ולהעלות על נס את המגוון שבינינו, את החשיבות של הכבוד כלפי השונה מאיתנו, של האחר. זה הבסיס של היום הזה. יום הסובלנות הבין-לאומי בא בעצם לחדד את השוני בינינו, אבל לראות איך אנחנו מאחדים ואיך אנחנו מכילים אחד את השני על אף השוני. הרובד הבסיסי של סובלנות הוא, כמו שאמרתי, כבוד, כבוד כלפי האחר, בבחינת אינני מסכים עם מילה אחת שלך, אבל אני מוכן למות על זה שתהיה לך הזכות לומר אותה, כמו שאמר וולטר.
בהקשר הזה, ועל רקע – אולי אפילו היום חווינו את זה או ראינו את זה – התקיפה האלימה והבזויה נגד עיתונאים היום מחוץ לבית המשפט המחוזי בירושלים, במשפטו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו, באמת, תקיפה רק על זה שהם מדווחים ואומרים את עמדתם, גם כעיתונאים, כאילו זה דבר חדש; בתקופה שלנו עיתונאים לא רק מדווחים, הם גם אומרים את עמדתם, מימין ומשמאל, מכל הקשת. לבוא ולתקוף אותם על הדבר הזה זה בזוי, זה שפל, זה אלים, זה דבר שלא יכול לקרות, וצריכה להיות לנו אפס סובלנות, אפס סובלנות כלפי כל סוג של אלימות, בטח כלפי אלה שהם כלבי השמירה של הדמוקרטיה.
והסובלנות לא צריכה להישאר רק ברמת תרבות הדיון והשיח, ואנחנו רואים את זה כאן, בבית הזה, שהולך ומידרדר, וחווים את זה בצורה יותר קיצונית. ואני רוצה לומר לכם שאף שהיו פה בבית הזה ויכוחים בעבר, והיו ויכוחים מרים, והיו גם מילים קשות שנאמרו – אני עצמי חוויתי אותן, אבל לא רק, גם דורות לפנינו חוו פה מילים קשות – האווירה לא הייתה כזאת. המילים מולם היו קשות, אבל האווירה לא הייתה כזאת. האווירה היום היא אווירה אלימה, אווירה לא מכילה, אווירה לא מכבדת. ובסיפור הזה של חוסר סובלנות יש רובד עמוק יותר של סובלנות שהיא מתן קרדיט וכיבוד אמיתי של צורות חיים שונות משלי, של תפיסות עולם שונות משלי, של דעות אחרות. זה העומק של היום הזה, של התפיסה של סובלנות, האמונה בכך שגם כשאין הסכמה, המניעים של האחר טהורים. זו התפיסה הבסיסית.
אני עוד זוכר, אדוני היושב-ראש, איך ניסו למנוע ממני כשאני הייתי ראש עיר, איך ניסו למנוע ממני כניסה לבית כנסת, בית הכנסת הגדול של העיר, ביום של תפילה לשלום המדינה, ביום העצמאות, רק בגלל שאני הומו; איזה מכתבים, אילו התארגנויות, טלפונים, עצומות, איך ביקשו ממני והפצירו בי לא להיכנס לבית הכנסת, שאני לא רצוי בבית הכנסת, והם קראו לזה שאם אני איכנס זה חילול השם. אני אומר לכם שנדמה לי שמה שהם עשו היה חילול השם הרבה יותר גדול ומשמעותי מאשר עצם כניסתי שם, לתוך בית הכנסת, בתור ראש עיר שבא להתפלל תפילה לשלום המדינה ביום העצמאות. המשמעות של קבלת האחר היא שגם כשאינני מסכים איתו – לכבד את האחר, להכיל אותו, להכיל את תפיסת העולם שלו, את צורת החיים שלו, גם אם אני לא מסכים איתה, גם אם היא זרה לי.
והמשמעויות של הדברים הללו הן משמעויות שאנחנו צריכים להחיל אותן כלפינו, ואני מבקש להחיל את הבשורה הזאת גם בכנסת. הכנסת, כשמה כן היא – מקום מפגש, מקום כינוס של כל אזרחי המדינה על ידי נציגיו. היא הזירה לשיח רעיוני, אידיאולוגי, זהותי, של המגוון האנושי בישראל, אבל גם מקום שבו אנחנו מקשיבים לאחר, לא רק מביעים את עמדתנו ודעתנו; גם מקשיבים מה יש לאחרים לומר. לא חייבים להשתכנע מלכתחילה, אבל בואו נקשיב, בואו נכיל, בואו נבין שיש פה מגוון של דעות. 120 האיש, הנציגים שנמצאים פה, מייצגים את אזרחי ישראל. אנחנו מייצגים את השונות, את היופי, גם לעיתים את הכיעור של החברה הישראלית, אבל כולנו פה במטרה אחת משותפת – מטרה של חברה ישראלית טובה יותר, עשיית טוב, שגשוגה של המדינה והמשך קיומה, לטעמי, לדורות הבאים. יום סובלנות בין-לאומי שמח. תודה רבה.
744 מילים של איתן גינזבורג. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.