קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה לחברי חבר הכנסת מתן כהנא. תודה לחברתי היקרה חברת הכנסת מירב כהן על העלאת הנושא הזה על סדר-היום כאן, על בימת הכנסת.
בדידות היא מילה קשה ומאיימת, אבל מאחוריה יש פנים, שמות וסיפורי חיים. אחד מהם הוא סיפורה של הדסה וינרבה, אלמנת צה"ל בת 95. הדסה שכלה את בעלה, רב-סמל ראשון אריך וינרבה, ב-1975, לאחר סיבוך של פציעה במהלך שירות הקבע שלו. עם פרוץ מגפת הקורונה, בארגון אלמנות ויתומי צה"ל זיהו מייד את המצוקה של האלמנות המבוגרות; חלקן הן אלמנות תש"ח שחצו אף את גיל 100 – כשאין פעילויות, מפגשים, ביקורים של נכדים, אז הבדידות מכרסמת. במיזם מרגש שלחו אנשי ארגון אלמנות ויתומי צה"ל סטודנטים לבתי האלמנות לצורך מפגשים ושיחות, והם תועדו לאחר מכן במסגרת ספר שנקרא "תרשום תרשום". סיפורי החיים של הדסה ויתר האלמנות המבוגרות הפכו לקשר מתמשך עם הסטודנטים הצעירים, והוא נמשך עד היום.
ואני שואלת: מדוע היינו צריכים את הקורונה כדי לתת את הדעת על מצוקת הקשישים, האלמנות, העריריים וכל מי שגורלו לא שפר עליו ונותר לבדו בין ארבעה קירות? באנגליה לא חיכו. שם מינו שרה לענייני בדידות שנתיים לפני הקורונה. שרת הבדידות בבריטניה אמרה שהבדידות היא המציאות העצובה של החיים המודרניים, לכן ברצונה להתמודד עם אתגר בדידותם של הקשישים, של המטפלים בהם, של מי שאיבדו את יקיריהם, של אנשים שאין להם עם מי לדבר ואין להם עם מי לשתף את מחשבותיהם וחוויותיהם. זוהי המגפה הנסתרת שמשפיעה על אנשים מכל הגילים ומכל המגזרים.
הרשתות החברתיות שסובבות אותנו ומעצבות הלכה למעשה את החיים שלנו ואת התנהגות האדם הן קדמה שמעצימה ומחריפה את הבדידות, חוסכת מאיתנו מגע אנושי-אישי ומייתרת יציאה מהבית. למרות שהיום כל אחד בהחלט יכול לייצר לו גן עדן משל עצמו ואי משלו, כבר נאמר בבראשית "לא טוב היות האדם לבדו".
לפעמים אנחנו מרגישים בודדים גם בחברה. לפעמים כשהכול נראה טוב ויפה מבחוץ, הנפש עייפה, כאובה ופצועה מבפנים. להיות יחד זה להכיל מורכבות, זה התמודדות שלעיתים גם היא מרתיעה. בסופו של דבר טבענו המולד גורם לכך שבדידות מקשה ומכבידה עלינו.
סבא שלי היה גבאי במשך שנים ארוכות. הוא היה קם בכל בוקר, חושב מייד על בית הכנסת, דואג לפתוח אותו בזמן. המסורת עצמה חייבה אותו, אותנו, להיפגש שלוש פעמים ביום, גם בשבתות, פנים אל פנים בבית הכנסת. המסורת והתורה הן מפה חברתית-קהילתית נדירה, מפת אושר ואורח חיים אשר מנחה להיפגש פעמים רבות, מסורת שמדברת על שלושה לזימון, עשרה למניין ומעודדת אותנו להדר במצווה בקבוצות גדולות יותר.
אנחנו לומדים מגיל אפס כי האדם אינו במרכז תמיד וכי הוא מממש את עצמו באופן הטוב ביותר כאשר הוא חלק מקהילה וכמה חשובה היא הקהילה. זכינו לראות זאת השנה. גם בקושי, כאשר בן משפחה, לא עלינו, נפטר, התורה דוחפת אותנו לזרועות הקהילה ודואגת שלא נישאר לבד. שווה להיזכר בכך בתקופות קשות ומרוחקות כגון זו שעברה עלינו השנה, אבל גם לאחר מכן, כי הבדידות לא פגה; אולי המגפה כן. עלינו לדאוג למבוגרים בחברה, לצמצם את אותו מרחק נפשי, להרים טלפונים בתדירות גבוהה יותר, לייצר מפגשים ולחשוב על המסורת האהובה שלנו גם בזמנים מאתגרים ובמציאות משתנה. אנחנו, שערבות הדדית היא חלק מהדנ"א שלנו, מספיק שרק נביט מעבר לכתף של כל אחד ואחת מאיתנו.
לחברי אורי אורבך, זיכרונו לברכה, זה היה ברור. אורי הבין שהבדידות בקרב הגיל השלישי היא בעיה אקוטית שמדינת ישראל חייבת להכיר ולטפל בה ברגישות. המלאכה של אורי, זיכרונו לברכה, לא הושלמה, ושל רבים מאיתנו. הגיעה העת שלנו להמשיך ולטפל. תודה רבה ותודה על ההזדמנות.
535 מילים של עידית סילמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.