ציון יום בנושא מגפת הבדידות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

בוודאי. אני אדבר על העניין עצמו. אדוני, חבריי וחברותיי, ברכת יישר כוח לחברתנו מירב על ייזום הדיון החשוב הזה. במסה שלו "על הגשר הצר" כתב אבא קובנר את המילים הבאות: "בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אימי ז"ל לא ציוויתני דבר, שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהינני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי. זהו דבר יהודי, היותר-ייחודי שביהדות – להיות אחד שבמניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר ביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה התחנכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותיי הטובות תצטרפנה למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא רק העובר לפני התיבה – ולא יותר. אחד – אבל אחד בציבור".

אדוני היושב-ראש, סביר להניח שישנם ישראלים רבים שירימו גבה למראה ולמשמע הדיון שאנו מקיימים: האם זהו נושא שכנסת ישראל צריכה לעסוק בו? אולם רבים מאוד הם הישראלים שיחושו שהדיון הזה נוגע בכל נימי נפשם, ועוסק באחד מן האתגרים המשמעותיים ביותר הניצבים בפניהם והגוזרים אותם לחיי צער, מצוקה ואף ייאוש.

לא טוב היות האדם לבדו, טובים השניים מן האחד, והחוט המשולש לא במהרה יינתק – אלה רק חלק זעיר ממכמני הלשון העתיקים שלנו המעידים על סכנת הבדידות והשלכותיה הקשות. ואם הדברים היו נכונים בימי הקדמונים, הרי היום, במציאות החיים המודרנית, הם נכונים ורלוונטיים שבעתיים. מאות אלפי ישראלים חווים בחייהם בדידות כרונית, כזאת ההופכת לתו ההיכר המרכזי של חייהם ושל מצבם הנפשי. רבים מאוד מהם קשישים ואזרחים ותיקים. רבים אחרים הם ישראלים עם מוגבלויות וצרכים ייחודיים. חלק לא מבוטל מהם חווים את הבדידות דווקא בשנים ובתקופות החיים המציבות בפניהם ממילא אתגרים בנפש ובגוף, בחומר וברוח.

משנה לשנה, ממחקר למחקר, מעדות לעדות, הולכת ומתבררת התמונה העגומה – שהבדידות החברתית והניכור החברתי הופכים לתופעה רחבת היקף ולתופעה המאיימת על אושרם, איכות חייהם, בריאותם וחירותם של מאות אלפי ישראלים. ככל תופעה חברתית רחבת היקף, ליחיד יש אומנם תפקיד משמעותי בהתמודדות עם האתגר, אך ללא מודעות והתגייסות של החברה ורשויותיה נותר היחיד בודד במאמציו, והם הופכים פעמים רבות לכישלון. ואם אכן כל תופעה חברתית קשה מחייבת את התגייסות החברה כולה, הרי קל וחומר כשאנו מדברים בתופעת הבדידות, שכל-כולה עוסקת בניתוק של היחיד מהחברה הסובבת אותו.

העיסוק בתופעת הבדידות אינו יכול להיות דיון תיאורטי, רעיוני או ערכי בלבד. עליו להיות דיון המגיע גם לגורמים השונים להתרחבות התופעה ולפתרונות האפשריים. פתרונות אלה חייבים להתגבש לכדי תוכנית פעולה רב-שנתית המערבת את רשויות הציבור, את הקהילות ואת היוזמות הפרטיות.

מתוך התופעה הרחבה, בזמן שנותר לי אבקש לעמוד בקצרה על שלושה היבטים בתופעה הזאת המחייבים את התייחסותנו. היבט ראשון הוא שחיקתם החריפה של החיים הקהילתיים בעולם המערבי ובחברה הישראלית. רוב מכריע של הישראלים והישראליות אינם חיים בתוך מסגרות קהילתיות רב-גילאיות שמאורגנות סביב מסד ערכי. היעלמותן של המסגרות הקהילתיות מאפיינת את העולם המערבי, אבל בישראל השפעתה ניכרת. אחד מהתפקידים שלנו הוא לעודד את טיפוחם של החיים הקהילתיים ושל המסגרות הקהילתיות בישראל, שלמרות שהן מתארגנות באופן וולונטרי ועצמאי, לנו, הרשות המחוקקת, ולרשות המבצעת, היכולת לסייע להן.

עניין נוסף שאנחנו חייבים להידרש אליו אם אנחנו מבקשים למגר את תופעת הבדידות, או להפחית אותה משמעותית, הוא ההזדקקות שלנו למקום המרכזי שתופסת עבודתו של האדם ותעסוקתו בתחושת הערך העצמי והקשר הבריא והאיתן שלו עם הסובבים אותו. עם עליית תוחלת החיים עלינו לחשוב באופן יצירתי יותר על יכולתם של אזרחים ותיקים להמשיך את עבודתם גם לאחר גיל הפרישה הרשמי. עלינו למצוא את הדרך לאפשר לאלו המבקשים לעשות זאת לפרוש לגמלאות אחרי שנים ארוכות של עמל, אך במקביל לאפשר גם לאנשים המגיעים לגיל השלישי להמשיך את תעסוקתם, ולכך נדרשים פתרונות יצירתיים בתחום שוק התעסוקה הישראלי.

לבסוף, נושא זה של תעסוקה ועבודה קשור להיבט שלישי שחייבים להדגיש, והתייחסה אליו חברתנו חברת הכנסת כהן. כידוע, עושר חומרי אינו תנאי לאושר ולתחושה של רווחה נפשית, אך פעמים רבות מצוקה חומרית המובילה למצוקה נפשית מעצימה את חוויית הבדידות והניכור החברתי. רגש הבושה, בשילוב עם חוסר היכולת הכלכלית לספק את צורכי הקיום הבסיסיים, מוביל יחידים ומשפחות רבות לשגרת חיים של בדידות ושל הסתגרות. חיים שאין בהם קיום בכבוד הם פעמים רבות גם חיים של בדידות. מי שמבקש ומבקשת לבלום את התפשטות מגפת הבדידות חייב וחייבת להפנות את תשומת הלב גם אל תחולת העוני המזעזעת בקרב קשישים – וגם בקרב ילדים – שהיא מהגבוהות בעולם המערבי ובקרב המדינות המפותחות.

השבוע הזה, אדוני, אנחנו קוראים את פרשת שלח לך, פרשת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ. מושג המניין שהזכרתי מתוך דבריו של אבא קובנר נשען במידה רבה על הפרשה ועל סיפורם של עשרת הנשיאים שהוציאו את הדיבה. קביעתה של חובת המניין דווקא על ניסיון כואב ושלילי היא תזכורת ליכולת שלנו לפעול כיחידים, ובמיוחד כקהל, לשם תיקון ולשם יציאה מאפלה לאורה. הבה נפעל כשליחי ושליחות ציבור להציב את תופעת הבדידות על סדר-יומנו ועל סדר-יומם של משרדי הממשלה וכל רשויות השלטון, ונפעל יחד להוציא ישראלים רבים משעבוד הבדידות לגאולה הטמונה בקשר שבין אדם לחברו ובין אדם לקהילתו. תודה רבה.