ציון יום בנושא מגפת הבדידות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

קודם כול, תודה רבה, יושב-ראש הכנסת, על הדברים, על השיתוף בחוויה האישית, על ההסכמה שלך והדחיפה שלך את הנושא הזה. הדברים שלך היו מאוד מרגשים וחשובים, והלוואי שנזכה ביחד לקדם את הנושא. תודה גם לך, מזכירת הכנסת. שלום למכובדי, חברי הטוב השר חילי טרופר, ותודה לכל המשתתפים.

יום מיוחד זה מוקדש לכל האנשים הבודדים שיושבים בביתם, שצריכים לדעת שהם, לצערי, חלק מקבוצה מאוד מאוד גדולה, שאפילו הולכת וגדלה, של אנשים שסובלים מבדידות. הם ממש לא לבד. הבדידות היא הרעה החולה בעידן המודרני, ויש מדינות שהחליטו להילחם בצורה ממש ממוסדת במגפה הזאת, מתוך הבנה עמוקה שמדובר בסכנת חיים גדולה וממשית.

אני מבקשת לשים זרקור על בדידותם של המבוגרים, בדגש על שתי קבוצות ספציפיות שצריכות להיות לנגד עינינו כשאנחנו בונים תוכניות עבודה: האחת – אלמנים ואלמנות. תחשבו על זה: אנשים שאיבדו את האהבה שלהם בחיים, את מי שהם ישנו לצידו, קמו לצידו כל בוקר. זו אבדה ענקית. הקבוצה השנייה – האנשים שמטפלים בבני זוג במצב סיעודי, שהם אולי לא לבד, אבל במובנים רבים הם מאוד לבד. גם מחקרים מראים שלמשל עכשיו, בתקופת הקורונה, המצב של הקבוצות האלה מאוד מאוד הידרדר, כי אין להם שום רשת ביטחון חברתית.

אנחנו צריכים להושיט יד לאנשים הללו. המציאות של האנשים שחיים לבדם – פשוט צריך להבין את זה – הרבה פעמים פשוט להיות כל היום בין ארבעה קירות, בלי להחליף מילה אחת עם בן אנוש – המצב הזה בסופו של דבר מחלחל אל הנפש של הבן אדם ויוצר גם נזקים בריאותיים מאוד מאוד גדולים. מחקרים רפואיים ממש מקבילים את הנזק שיוצרת הבדידות לעישון של 14 סיגריות ביום, זאת אומרת, זה ממש נזק בריאותי לכל דבר ועניין.

הקורונה חשפה עבורנו עד כמה התופעה הזאת רחבה, כי פתאום גילינו שיש שכבה אדירה של אנשים שברגע שיש סגר והם לא יכולים לצאת מהבית הם פשוט חסרי אונים, זאת אומרת, אין אף אחד בעולם שיגיע אליהם לבדוק מה שלומם, יביא להם אוכל, תרופות; וזו לא תמיד בעיה כלכלית, בעיה של כסף. פתאום ראינו, הקורונה ממש סימנה לנו את כל אותם אנשים שקופים.

עכשיו, כמו בכל משבר, גם במשבר הקורונה עם ישראל היפה שלנו התגייס, ובאמת עשינו הרבה מאוד מבצעים שמחממים את הלב – ביקורי בית למבוגרים, שיחות להפגת בדידות, הפעלנו מוקדי חירום. אבל עכשיו, כשבשעה טובה המגפה הזאת מאחורינו, אנחנו צריכים להסיר את כל פתרונות הפלסטר האלה ולהביא פה תוכנית לאומית רחבה להתמודדות עם הבדידות.

העקרונות שצריכים להנחות אותנו במימוש של תוכנית עבודה כזאת הם בעיניי קודם כול לחזק את הקשרים ואת המפגשים של אנשים אחד עם השני. בעיניי צריך להפסיק לראות במבוגרים שלנו אנשים מסכנים, נזקקים, שאנחנו שולחים להם מתנדבים, אלא לעשות הכול כדי לחבר בין המבוגרים לבין עצמם. זה הרבה יותר נכון, זה הרבה יותר בר-קיימא. אנחנו צריכים לעודד יצירה של מפגשים כאלה בגובה העיניים, לעודד קשרי קהילה וחברות, ולא כל הזמן רק ללכת לכיוון הזה של מעשי חסד, אלא לייצר קהילה חזקה. אחרי התקופה הקשה שעברנו, שבה כל עם ישראל הסתגר בבתים, אני חושבת שזה הזמן לעודד מבוגרים לצאת מהבית, להיות כמה שיותר בחוץ ולפגוש זה את זה.

אנחנו צריכים לעודד מפגשים משותפים של אנשים שחיים ביחד במודלים שיתופיים, כדי שלא רק אנשים עשירים יוכלו להרשות לעצמם להזדקן במקומות כמו דיור מוגן – ומי שמבקר בדיורים מוגנים יכול לראות אנשים מבוגרים שהם מאושרים; גם אם הם אלמנים, הם מאושרים. למה? הם יוצאים מהחדר, הם פוגשים חברים, יש להם פעילויות. אבל לצערי, זה מה שיכולים להרשות לעצמם רק אנשים שהם מאוד מאוד מבוססים כלכלית, כי זה יקר.

עלינו להרחיב את הפעילויות של מרכזי היום, שמהווים עוגן חשוב מאוד בחיים של כל כך הרבה אנשים שחיים לבדם. וגם – ועל זה פחות מדברים – צריך לחשוב איך אנחנו מעודדים לקבל סיוע נפשי, שאנשים מבוגרים יקבלו סיוע נפשי. תחשבו על זה רגע: מה יותר הגיוני מזה שבן אדם שזה עתה התאלמן יקבל סיוע נפשי שיאפשר לו להמשיך לנהל שגרת חיים בריאה וסבירה? אנחנו צריכים להעלות את המודעות. ממש כמו שאישה אחרי לידה מגיעה לטיפת חלב, בן אדם שעובר התאלמנות צריך להגיע למפגש עם איש מקצוע. השמיים הם הגבול, ובמשאבים יחסית קטנים אנחנו יכולים להפוך את חוויית ההזדקנות בישראל להרבה יותר נעימה.

וכפי שאתה אמרת, יושב-ראש הכנסת, אל תטעו – אף אחד לא מוגן ממגפת הבדידות הזאת. לא פעם אני מגיעה לביקורי בית, ואני נכנסת לבית יפהפה, רב-קומות. פותחת לי את הדלת אישה מסודרת, בדיוק חזרה ממספרה, נראית טיפ-טופ, וברגע שמתחילים לדבר איתה, העצב פשוט כובש את פניה. ואין, זה משהו שכסף לא יכול לפתור, אלא רק קהילה חזקה.

אני מאחלת לנו שנחזק בחברה שלנו את ערכי הסולידריות ונשכיל לייצר רשת קהילתית חזקה, שתבטיח שאנשים לא ירגישו לבד, שתמיד תהיה להם כתובת. כי מספר האנשים הבודדים בישראל הוא ענקי – סדר גודל של מחצית מבני ה-75 ומעלה העידו על עצמם שהם חשים בדידות, וזה עוד לפני הקורונה. אני בטוחה שהמצב עכשיו הרבה יותר קשה.

אני חושבת שהתפקיד שלנו כמתווי מדיניות, כמתכננים מרכזיים, זה בסך הכול לעזור לאנשים לראות אחד את השני. יש הרבה אנשים בודדים; אנחנו רק צריכים לעזור להם לראות אחד את השני ולהושיט זה לזה יד. תודה רבה, ותודה על הבמה.