אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חבריי חברי הכנסת, בעלייתו ארצה חש רבי יצחק רואש את תחילת הגאולה. הציונות הותכה עם הפיוט, והוא זה שכתב, ינון אחי היקר: "אשיר לך ארץ חמדה בלב חשוק / את ארץ נבחרה / את משוש כל תבל, כי בורא דוק / את לנו תפארה", וכן הלאה.
הוריי היקרים, אסתר ויעקב רביבו, שייבדלו לחיים טובים וארוכים, בעזרת השם, ציונים עד לשד עצמותם, עלו לארץ בשנות השישים יחד עם ההקפדה על מסורת אבותינו. הוריי חינכו אותנו לתרבות, אהבת הארץ, השכלה, עמל וצניעות, וכך יצקו לתוכנו זהות וגאווה. העלייה המרוקאית הביאה איתה מסורת מפוארת של שירה, ניגון, פיוט ומחקר של אקדמיה, הגות ורפואה.
אני גאה ומתרגש לעמוד כאן, בכנסת ישראל, ביום הזה, יום שבו אנו מעבירים חוק של חברי ביטון וחברי היקר ינון, הנוגע לציון המורשת העשירה של יהדות מרוקו והנצחת אלו שאבדו בדרך לארץ המובטחת, וכמובן בתוכם כל הנספים באסון הספינה, ספינת אגוז.
רבים טועים לחשוב שהציונות החלה בעלייה הראשונה והשנייה, מיכאל ידידי, ומבלי להוריד חלילה בנימה מערכן של עליות אלו, אני מבקש לספר לכם בקצרה היסטוריה מעט נשכחת. בשנת 1840, אדוני היושב-ראש, רבי יהודה אריה ליאון ביבאס, במקור מתטואן היפה, הקדים את הציונות, ואפילו את הרוויזיוניסטיות, כשקרא ליהודים לעלות לארץ ולהתיישב בה בכוח חמוש. תלמידו, רבי יהודה אלקלעי, גיבש תוכנית להקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל 50 שנה לפני הרצל. ומי שהוציא את חזונם לפועל היה גואל האדמות ואחד ממייסדי המושבה שבה אני גר, גדרה, הלוא הוא אברהם מויאל. מויאל השקיע את כל-כולו בציונות המעשית, ומלבד גדרה עזר בהקמת יסוד המעלה ובגאולת אדמות מזכרת בתיה ועוד אחרות. אלו רק שלושה מתוך מאות יהודי המגרב שפעלו לגאולת ארץ ישראל.
נכון, דור העלייה הגדולה לאחר הקמת המדינה נאלץ להתמודד עם קשיים לא פשוטים, אך אנו, ילדיו ונכדיו, פרצנו תקרות זכוכית ונמצאים בכל תחום. די להביט בספסלי הבית המכובד הזה כדי להבין: ממעברות ומיישובי ספר אל מוקדי קבלת ההחלטות, אל הנהגת המדינה. כיושב-ראש קבוצת הידידות ישראל-מרוקו בכנסת ישראל, אני רואה כיצד סיפורם של יהודי מרוקו אינו רק סיפור של עבר, אלא גם גשר חי ונושם לעתיד – הקשרים המתהדקים בין מדינת ישראל לבין ממלכת מרוקו המופלאה.
היום אנו מצדיעים לדור המייסדים, שהעזו לחלום על ציון; לאימהות ואבות שחצו ימים ויבשות, ולעשרות הנספים בדרך לארץ, ובראשם כאמור קדושי ספינת אגוז. החוק הזה, חבריי היקרים, הוא לא הדרך של יהדות מרוקו לבקש מקום בהיסטוריה של מדינת ישראל; הוא בא לציין שאנחנו חלק מהותי בה. כפי שאומרים במרוקאית: לי ענדו ז'דור, עמרו מא ידיע – מי שיש לו שורשים לעולם לא ילך לאיבוד.
לסיום, אני מבקש לברך את חבריי חברי הכנסת מיכאל ביטון וינון אזולאי, שאני מעריך מאוד. אתם גאווה לעדה הנפלאה שלנו, ואין מתאימים מכם להוביל יוזמה חשובה וציונית ומרגשת זו. כמובן לחבריי יוסי טייב וידידיה צבי סוכות, על שהם מניעים את התהליך - - -
אתם מעניקים מקום של כבוד ומורשת ליהדות מרוקו בלב הסיפור הישראלי כולו. תודה רבה. עם ישראל חי. אין כמונו.
463 מילים של אליהו רביבו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.