אדוני היושב-ראש, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. אדם שלא יודע מאין הוא בא ולא יודע את מורשתו, לא ידע לאן הוא הולך ולא ידע כיצד לפעול בעולם, ולא ייתן דין וחשבון לעצמו על הערכים שלו מהבית שהוא גדל בו.
ואני כל כך גאה לראות אתכם, מכיניסטים, בני העולים מאתיופיה. אני גאה בכם. אני מביא חוק של מורשת יהדות מרוקו, אבל כל אדם צריך לדעת את מורשתו; כל אדם צריך לדעת מה זה הסיגד, ומה זה ירוזלם, ומה זה האורית, ולדעת מה זה קייס, ומה עשו, וכמה הלכו 2,000 קילומטר, וכמה נספו בעלייה לארץ.
ולכן אנחנו באים ואומרים, כל קהילה וכל מורשת צריכה לבנות את המורשת ואת הזהות שלה כדי לבוא למפגש בחברה הישראלית עם ביטחון עצמי, עם זהות, עם ידיעה מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. לקח לנו זמן להצליח לשכנע כאן שיש מקום לחוק של מורשת יהדות מרוקו. אנחנו עשינו את החוק הזה ביחד, אני וחבר הכנסת ינון אזולאי. ואני חושב שרוחו ומורשתו של אביך גם איתנו בחוק הזה, כי אבא עלה לארץ. אתה נולדת בארץ, נכון? חמשת אחיי נולדו במרוקו, וארבעתנו נולדנו כאן. דומה אני על עצמי כאילו נולדתי בכפר בהרי אטלס שקוראים לו ורזאזאת תמסינט; ודומה אני על עצמי שביקרתי בבית הכנסת של סבי רבי יעקב ביטון, שהוא נצר למשפחת חכמי נחמיאס. גם אתה נצר למשפחת החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי. רבני נחמיאס 400 שנה כתבו ספרים, ועכשיו אנחנו גואלים את הספרים עם עמיר לנג הנפלא, ומתחילים להוציא ספרים ש-400 שנה ישבו בקרן זווית.
העלייה לארץ פגעה במעמד ובזהות של ההורים שלנו – המאבק הקיומי במעברה, ועבודות הדחק, ולא שאלו אותם אם הם רוצים בית ספר שיש בו נוסח עדות המזרח ושיש בו פיוטים. שם אנחנו שמנו קצת בקרן זווית את הזהות של אבותינו. רק כשגדלנו ראינו את הפאר של אבותינו, ראינו מה אנחנו יכולים לקבל ממורשת יהדות מרוקו. ראינו קהילה ששם כבר אלפיים שנה. חלק הגיעו בגלות הראשונה של בית שני וחלק מגורשי ספרד, ועד היום בית כנסת במרקש, אל-עזמה, ששם זה 500 שנה בית כנסת פעיל של מגורשי ספרד, שהיו להם מנהגים של ספרד ורצו לשמר אותם במלאח המרוקאי, באותו גטו, באותה שכונה מרוקאית.
ועל מה גדלנו אנחנו? גדלנו על כך שאלפיים שנה נכתבו פיוטים ונאגדו בספר "שיר ידידות", וגדולי הפייטנים, רבי דוד חסין ורבי דוד בוזגלו, ואחריהם פה בארץ ג'ו עמר וסמי אל-מוגרבי ומאיר עטייה, והבן של רבי דוד בוזגלו, פרופ' מאיר בוזגלו, פרופסור למתמטיקה ופילוסופיה – אבל מה הפרויקט שלו? שימור הפיוט והמורשת וקהילות שרות והזהות המסורתית, ולכתוב ספר על המסורתיות של אבותינו.
מה אבותינו הביאו? הביאו עולם שלם של פסיקה הלכתית מקבלת ומכילה, כמו שהרב יוסף משאש, רבה של חיפה לצידו של הרב שלום משאש, רבה של ירושלים, שהגיע בקונסנזוס ואמר: אם תהיה מחלוקת, אני לא בא להיות רבה של ירושלים. והוא הוזמן, והגיע הרב עובדיה יוסף, אמר לו: בוא. וכל רבני ירושלים אמרו פה אחד: הרב שלום משאש, בוא ממרוקו להיות רבה של ירושלים.
אנחנו יודעים על הבבא סאלי ועל חכמי משפחת אבוחצירא, ורבי יצחק אבוחצירא, שכתב לנו את הפיוט "אעופה אשכונה - - - במדבר אלינה, אולי אמצא דוד"; ורבי שלמה אביטבול במרקש, שכתב לנו את "יפה ותמה תורה תמימה הנעימה. / מי יוכל" - - -
כן.
אני אגיד על זה. רבי אושר שקלים – דעו לכם שאושר הוא בנם של עולים מפרס לירוחם, ובקהילה הפרסית היו רק 100 אנשים; קהילה צנועה, ענווה ומתונה, ושום מילה לא תגיד ברחוב. והסבתא שלך ואימא שלי היו פועלות ביחד בחדר אוכל, בבית ספר, וחיינו יחד עם הקהילה הפרסית.
נכון. והם באים לרבי אליהו ביטון, אבא שלי, עליו השלום, שחמישה ימים, יחד עם רבי מסעוד דרעי, היו ספונים איתך בקמ"ג, במכון 5, אבל שישי-שבת של קדושה. רבי מסעוד דרעי – רב בית הכנסת, ואבא הסגן שלו, וביחד משלימים; הוא הסומך שלו ביום כיפור, והוא התוקע בשופר, והוא הבעל קורא, ואומר את קינת "איכה ישבה". ואומרים, מי שלא שמע את הקינה של אבא שלי על הרצפה, לא שמע קינה מימיו. ככה גדלנו.
לפעמים הלכנו לישיבה אשכנזית, ולא היה כבוד, ואני לא למדתי לקרוא בתורה כי הרב שלי בישיבה האשכנזית אמר לי: עזוב, לא צריך, תעלה לתורה. מה לא צריך? למה שאני לא אלמד את הטעמים של מרוקו? למה אני לא אלמד את ההפטרה? ובגיל 50 הלכתי ולמדתי את פרשת משפטים בעל פה במרוקאית. והלכנו והקמנו בירוחם קבוצה של פיוט, ואנחנו מלמדים פיוט. באו מנהלות בית ספר מאופקים – בת דימונה, עולה מגרוזיה, יודעת את כל הפיוטים. עשינו צריף על שם אימא שלי, קראנו לו "דאר מסעודה", פתוח לציבור, בחינם. תבוא לעשות בר מצווה וברית, והיא שרה שם פיוטים, ומנהלי בתי ספר.
יש לנו מתנה להביא לעולם – את הפיוט, את המורשת, את ההלכה, את המנגינות, את האומנות, את הקבצים של ניהול הקהילה, הערכים. יש לנו סיפור לספר לחברה הישראלית, וכל אדם בחברה הישראלית צריך להביא את הסיפור שלו. כל אדם – גם אתה, אושר, צריך לעשות מחקר על יהדות פרס. וכמובן שהחוק שלנו – אני כבר יודע בלי לדבר עם ינון, שאם מישהו יגיד: מורשת כל הקהילות היהודיות, והוא ישים את כל שמות הקהילות היהודיות, אנחנו נכניס את זה.
כשם שכנסת ישראל, לפני עשרות שנים, עשתה חוק לשפה היידיש, רשות, והיא עשתה חוק לשפה של הלדינו – אבל יש לנו ישראלים מאורפה שדיברו ארמית, ואנחנו אומרים את הקדיש בארמית, ואומרים את הקידושין בארמית, ויש לנו יהודים שעוד חיים בקרבנו שדיברו ארמית כשפת אם. אנחנו צריכים לשמר את הארמית, לשמר את החכיתיה ולשמר את כל השפות היהודיות, כי זה העושר היהודי, משם אנחנו באים.
כשנכבד כל קהילה, וכל זהות תחגוג את זהותה ותבוא לקדמת הבמה, כמו שאמר המשורר ארז ביטון. הוא כתב לרבי אהרון חסין – מרגי, המשורר ארז ביטון, לרבי יעקב חסין, והוא כותב שירה מודרנית, אומר ככה: "בוא מן הפינה אל במת-הבמות". הוא קורא לפייטן: בוא מן הפינה אל בימת-הבמות, בוא ממרגלית שטבעה בים, ותצוף ותהפוך לספינת פאר של זהות.
באיזה יום אנחנו עושים את ההוקרה והמורשת? ביום שטבעה ספינת אגוז, ואנחנו מנציחים את הנופלים, את הגיבורים. ואפילו היו אנשי מוסד ואנשי ציונות שהלכו לגור במרוקו, ומתו בדרך ונרצחו ונכלאו; כולל הטביעה של ספינת אגוז, שהייתה רגע קשה מאוד; כולל החללים של רעידת האדמה באגאדיר. יש לנו סיפור לספר, ואנחנו מביאים אותו מן הפינה אל בימת-הבמות. בימת-הבמות של מדינת ישראל היא כנסת ישראל. בימת-הבמות היא חוק לדורות. עד 120 אנחנו, אבל בעזרת השם, נצח ישראל לא ישקר, והמורשת תימשך אלפי שנה. תודה רבה לכם.
"כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד".
1,027 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.