הצעת חוק הטבות מס ליישוב אזור קו עימות מזרחי (הוראת שעה), התשפ"ו–2026

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, מה עולה לנגד עיניו של אדם למראה המחזה היום בכנסת? חשבתי על פסוקים, כי ככה אני חושב – "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", זה מה שעלה לי היום בערב למחזה המביש שראינו כאן, ואולי צריך ללכת כמעט אלפיים שנה אחורה, אל אויבינו הרומאים, כשקליגולה הקיסר מינה את סוסו להיות סנטור. איזה דמיון עצוב לימינו.

אבל בואו, בואו נחזור שנייה למקורות. השבת אנחנו נקרא את פרשת שלח, שבמסגרתה משה רבנו שולח מרגלים לתור את הארץ. והשאלה הפשוטה היא למה? למה צריך מרגלים? הרי זו הארץ המובטחת. הקדוש ברוך כבר הבטיח לעם ישראל שהוא ייכנס אליה, אז למה צריך לצאת, לבדוק, לסייר, לאסוף מודיעין? שאלה טובה, נכון, אדוני היושב-ראש?

היהודים תמיד ענו על השאלה הזו בצורה מאוד פשוטה: אין סתירה. אין סתירה בין אמונה לבין לקיחת אחריות. כן, למרות שזו הארץ המובטחת, משה רבנו שולח מרגלים לתור את הארץ, אולי כי אין דומה ראייה לשמיעה, שמיעה לראייה, כי אנחנו צריכים להתאמץ גם כשהכול מובטח לנו, לא לנוח על זרי הדפנה, לא לסמוך על הנס, וגם כשיש נס, חובה לעשות השתדלות.

והמרגלים נכנסים לארץ ישראל, למרות שהיעד ברור ולמרות שיש הבטחה שהם יגיעו אליה. ובמידה מסוימת גם מדינת ישראל היא נס, נס גדול: קיבוץ גלויות, תחיית השפה העברית, כלכלה, צבא, מדינה ריבונית אחרי אלפיים שנות גלות. אז למה יש כאן אנשים שמתנהגים כאילו הניסים מובנים אליהם והקדוש ברוך הוא עובד אצלם?

הינה, שוב השבוע אנחנו רואים שהרמטכ"ל מתריע על מחסור בלוחמים. אז יש כאלה שסומכים על הנס, אומרים: לא נורא, מישהו יילחם לנו. אבל חבר כנסת בקואליציה נכנס לקבר יוסף, והרמטכ"ל מתחנן, מתחנן ליו"ר ועדת החוץ והביטחון שיעמוד לצידו, כי הוא צריך בשביל זה להסיט כוחות. כלי טיס אווירי, אדוני יושב-הראש, מוסט מלבנון – מלבנון. מי יחזיר את החיילים, את הזמן שלהם – בגלל סיור פוליטי של צבי סוכות? מי? מערכת הביטחון אומרת: צריך עוד כוח אדם, ואתם סומכים על הנס.

ואם צבא לא מספיק, בוא נדבר על חינוך. מדינת ישראל צריכה דורות של מהנדסים, מדענים, אנשי טכנולוגיה – לבנות לא רק את כיפת ברזל הבאה, את הפיתוח הבא שיעצור את הרחפנים. אבל מי שאין לו לימודי ליבה לא יכול להכשיר את דור העתיד, הוא לא יכול להיות דור העתיד. אי-אפשר לסמוך פה על הנס. מעניין שסומכים פה על הנס רק בדברים של המדינה, תורה מגנא ומצלא. אבל כשצריך רופא, כולם יודעים ללכת אליו. תפילות לבד לא עוזרות, ואז מגיעים לבית חולים, למכשור רפואי, לאנשים שלמדו את זה שנים. כשיש פורץ, למי מתקשרים? למשטרה. כשיש שרפה – למכבי אש. אבל כשיש מלחמה גדולה בעולם – כולם צדיקים, מסתתרים מאחורי טיעונים רוחניים, ועוד יש פה כמה שרים שממשיכים להגן על זה.

פרשת שלח, שנקרא השבת, מלמדת אותנו ההפך: אמונה היא לא תחליף לאחריות ותפילה, היא לא תחליף לפעולה, ואף פעם לא נדרשנו לבחור ביניהן. גם וגם – גם להאמין בכניסה לארץ, גם להתכונן למלחמה, גם להתפלל לעזרה משמיים, גם להתגייס לצבא. ועוד דבר אחד – מייד אחרי חטא המרגלים, שמקבל יופי של נפח בפרשה, מופיע עוד חטא אחד קטן. בשפה הדתית, מטי, קוראים לו חטא המעפילים – אלו שעלו להר כשאמרו להם לא לעשות את זה, ואז באו הכנענים והיכו אותם. וזה רגע מאוד קשה לעם ישראל, כי רגע אחד הוא נענש על תבוסתנות, את זה כולם זוכרים, אבל ברגע שני הוא נענש על עלייה בהר – על עודף פעילות, או פעילות בלתי ראויה.

הערב, באלון שבות, מה שראינו זה שחזור של חטא המעפילים. אנשים שבשם אמונה, בשם איזושהי תפיסת עולם, הולכים וצרים על ביתו של המשנה לנשיא העליון סולברג – יהודי ישר, צדיק וגם המשנה לנשיא בית המשפט העליון, כן. ראיתי את ראשי הישיבה שלי, הרבנים מדן וליכטנשטיין, באים לנקות את ההריסות שהשאירו אחריהם הפורעים בבית. אוי, אוי לאותה בושה.