מכובדי היושב-ראש, בהמשך ישיר לנושא האי-אמון שהעלינו בחד"ש-תע"ל-רע"מ – מערכת הבריאות במדינת ישראל מתמודדת עם מחסור חמור מאוד ברופאים. שיעור הרופאים בישראל נמוך בכ-10% מהממוצע במדינות OECD. כמובן שהמחסור ברופאים משליך על השירות שמקבל המבוטח, הן בזמני המתנה ארוכים והן בהשלכות נוספות על קהל המבוטחים שנאלצים לשלם מהכיס הפרטי שלהם כדי לקבל שירות רפואי.
אולם, בדומה למערכת החינוך בחברה היהודית, במגזר היהודי, שאף היא סובלת ממחסור של מורים – מערכת הבריאות אומנם סובלת ממחסור של רופאים, אבל היא סובלת מחוסר רצון של ממשלת ישראל לקלוט אלפי רופאים מהחברה הערבית שסיימו את כל לימודיהם בהצלחה, השלימו שנת סטאז' והם מחכים להשתלב במערכת הבריאות בישראל כדי לשרת את כלל אוכלוסיות המדינה. הקטע הוא לא בחוסר תקינה במערכת הבריאות. הקטע הוא בחוסר רצון, חוסר רצון לקבל החלטה מצד הממשלה לשלב את הרופאים, כי הם ערבים, מה לעשות.
כנ"ל גם לגבי המורים במערכת החינוך. למרות המחסור החמור מאוד במורים במערכת החינוך היהודית, לא קולטים מורים ערבים, כי לא רוצים לקלוט מורים ערבים למערכת החינוך היהודית. אז הקטע הוא לא בעיה של תקינה, לא בחינוך, לא בבריאות; הקטע הוא בעיה גזענית של חוסר רצון לשלב את האוכלוסייה הערבית בתקנים החסרים האלה. וזה מחייב ממשלה אחרת, שמתייחסת לכל אזרחיה בעין אחרת. חשוב לתקן את העוול ההיסטורי הזה. תודה רבה.
203 מילים של ווליד טאהא. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.