יום ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, וטרנים יקרים, אם יש כאלה שצופים בנו, שותפים למאבק נגד הפשיזם באשר הם ובאשר הוא, "לפתע הגיעה קריאה אדירה מכיוון הכביש. הנשים, אשר עד כה ישבו על הרצפה - - - רצו לראות במו עיניהן, מה פשר הקריאות והשמחה. איזשהו צבא הלך והתקרב, אבל לא צבא גרמני. כל המחנה הזדחל עכשיו מהצריפים לקבלת הפנים. כעבור כמה דקות נכנס לשער טנק ועליו חיילים רוסים. למוחרת האיר יום מאי שטוף שמש. יצאתי עם צלינה לשטח הפתוח. רוח קלילה קיבלה את פנינו על הכביש, נושאת עימה קולות רחוקים של שיר ששרו חיילים צועדים, ואת ריח הלילך הפורח. רק אז שאפתי אוויר מלוא החזה וסוף-סוף האמנתי שאנחנו חופשיות. אותו שיר ראשון בחופש, אשר שמעתי על אדמת גרמניה, היה", אני מקווה שאני אומר את זה בסדר ברוסית, "'נה ריבלקי וראקי', 'לדוג בנהר'. באוזניי הוא מצלצל עד היום כהמנון נפלא, חגיגי ומרומם. תמיד מעורר בי אותה התרגשות".

כך מתארת שורדת השואה הלינה בירנבאום – אני מאחל לה עד 120, היא בת 97 – את רגעי השחרור בידי הצבא האדום בספרה "החיים כתקווה".

היום אנו ניצבים כאן לא רק כדי להעלות על נס אירוע היסטורי עליון בחשיבותו אלא גם כדי לקדש את זכר הגבורה ששינתה את פני האנושות. הניצחון על גרמניה הנאצית לא היה רק ניצחון צבאי; הוא היה ניצחון הרוח האנושית על פני האידיאולוגיה של המוות. מהמצור על לנינגרד, דרך הריסות סטלינגרד ועד להנפת הדגל האדום מעל הרייכסטאג בברלין – כל צעד נכתב בדם, ביזע ובנחישות בלתי מתפשרת להביס את המפלצת שביקשה לשעבד את העולם, ולהשמיד לא רק את האנושות אלא גם, ואולי בעיקר, את האנושיות.

אך אל לנו לשכוח את המחיר – מחיר הדמים הנורא של תאוות המלחמה, פולחן הגזע והאדמה, צימאון הדם, מגפת השנאה והקנאות הפשיסטית, בעיקר בגרסתו הנאצית: עשרות מיליונים נהרגו ונטבחו, ובהם קרוב ל-30 מיליון סובייטים. אך בעודנו מציינים את הניצחון ההוא, עלינו להישיר מבט אל המציאות הנוכחית ביושר ובאומץ: הניצחון ב-1945 היה מכריע, אך האידיאולוגיה שחוללה את המלחמה לא נעלמה כליל – היא רק שינתה צורה, החליפה מדים והמתינה בצללים.

היום אנחנו עדים לתחייה מדאיגה של תנועות ניאו-נאציות ופשיסטיות ברחבי העולם כולו. תחת מסווה של לאומנות חדשה, שימור מסורת, הגנה על הזהות האותנטית מפני זרים וביטחון צצים מחדש אותם זרעי שנאה שזרעו הרס במאה הקודמת. שוב אנחנו שומעים רטוריקה המבדילה בין דם לדם ורואים מיעוטים המותקפים בשל דתם, צבעם או מוצאם. שוב אנו נתקלים בזלזול בדמוקרטיה, כאשר הפשיזם בגרסתו העכשווית מנסה לערער את מוסדות החוק, להשתיק ביקורת ומחשבה עצמאית ולהעלות על נס את הכוח והאלימות על פני השיח והצדק.

בימינו הדבר נעשה בעיקר באמצעות חיסול הדרגתי של מוסדות קיימים ושל שלטון החוק ולא באבחת חרב, אך הסכנה אינה פחותה מזו שהייתה לפני כמאה שנה, ואולי אף עולה עליה. ושוב אנו עדים לשכתוב ההיסטוריה – הניסיון לעוות את העבר, להמעיט בזוועות שבוצעו תחת המשטר הנאצי, להפוך פושעי מלחמה לגיבורים ולמחוק את תרומתו של הצבא האדום לשחרור אירופה ומחנות המוות שהוקמו בה בידי הצורר. הניאו-נאציזם של המאה ה-21 אינו תמיד צועד במגפיים מסומרים; לעיתים הוא מסתתר מאחורי מקלדות, בחליפות יוקרה או בנאומים פופוליסטיים המנצלים מצוקה כלכלית וחברתית כדי לזרוע פירוד, פחד ושנאה.

החובה שלנו כלפי הנרצחים והנופלים בקרבות היא לא רק להניח זר פרחים אחת לשנה; החובה שלנו היא להיות חיל המשמר של הזיכרון. עלינו להילחם בכל גילוי של גזענות מראשיתו, לא לאפשר לשיח של שנאה להפוך ללגיטימי, ולזכור שחירות היא דבר שיש להיאבק עליו בכל יום מחדש.

עבור הלינה בירנבאום מסמל השיר "לדוג בנהר" את שחרורה מטלפי הנאצים, אך כפי שכתב בנה, חברי היקר יעקב גלעד, זהו שחרור מהול בעצב וכאב נוראיים. באחד משיריו הוא כתב כך: "יום אביב, ריחות לילך / בין חורבות העיר שלך / יום יפה לדוג בנהר / בתוכי הלב נשבר". יום הניצחון הוא אכן יום של חג, אך בל נשכח את העצב והכאב המהולים בו, ונזכור: לעולם לא עוד, לאף אחד ובשום מקום.