קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו מציינים היום במליאת הכנסת את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. אומנם יום הניצחון מצוין ב-9 במאי, ואנחנו מציינים אותו כאן היום ב-12 במאי, אבל יש ימים שאינם שייכים ללוח השנה, יש ימים ששייכים לזיכרון ההיסטורי של האנושות ושל העם היהודי. יום הניצחון הוא יום כזה. זהו היום שבו העולם החופשי הכריע את אחת ממכונות הרשע האכזריות ביותר בהיסטוריה, היום שבו הובס המשטר הנאצי, שביקש להשמיד את היהודים ולבנות עולם של גזענות, שנאה ומוות. ביום הזה אנחנו אומרים תודה. ספסיבה. Thank you. תודה לעמי בעלות הברית, תודה לחיילים שלחמו בחזיתות, תודה למי ששחררו ערים, מחנות וגטאות, ותודה מיוחדת לווטרנים הגיבורים.
כמיליון וחצי יהודים לחמו בצבאות בעלות הברית וביחידות הפרטיזנים. מאות אלפים מהם לחמו בצבא האדום. רבים נפלו בקרבות, רבים נפצעו, ורבים נשאו איתם עד יומם האחרון את צלקות המלחמה. הם לחמו במדים של מדינות אחרות, תחת דגלים אחרים, בשפות אחרות, אבל עבור רבים מהם זו הייתה מלחמה על העם היהודי, מלחמה על עצם הזכות של העם היהודי לחיות. ביום הזה איננו מדברים רק על מה שנעשה לעם היהודי. אנחנו מדברים גם על מה שעשו יהודים כדי לעצור את הרוע: על החיילים היהודים בצבאות בעלות הברית, על לוחמי הצבא האדום, על הפרטיזנים, ועל אותם יהודים שלא נשארו רק קורבנות בהיסטוריה אלא הפכו ללוחמים בהיסטוריה. הם אחזו נשק, הם לחמו, הם שחררו, והם היו שותפים להכרעת הנאצים.
אני עומד כאן היום לא רק כחבר כנסת במדינת ישראל, אני עומד גם כבן למשפחה שהשואה לא הייתה רק סיפור קטן אצלה. נולדתי בליטא, מקום שבו חיה לפני המלחמה קהילה יהודית מפוארת של מעל 200,000 יהודים. אחרי השואה נותרו אלפים בודדים. 94% מיהודי ליטא נרצחו בימי השואה. מהמשפחה שלי כל המשפחה נרצחה, רק סבתא שלי ניצלה. אימי, שנולדה ב-1940 בגטו קובנה בליטא, הוברחה כתינוקת מגטו קובנה בתוך שק תפוחי אדמה אל משפחה ליטאית, אל אישה ליטאית, אלנה, האישה שגידלה אותה, שהוכרה כחסידת אומות העולם על ידי יד ושם. סבתי שרדה את מחנה הריכוז. סבי קפץ מהרכבת בדרך למחנה והצטרף לפרטיזנים – בחר להילחם.
אני מספר לכם את הסיפור הזה דווקא ביום הניצחון, משום שהוא מזכיר לנו שניצחון אינו רק הכרעה צבאית. בזכות הניצחון על הנאצים הסיפור של משפחתי לא הסתיים בגטו, לא הסתיים במחנה ריכוז. המשפחה קמה מחדש, נבנתה, ובסופו של הסיפור הזה, שנים אחר כך, נולדתי אני, בן למשפחה שביקשו למחוק. יהודי שנולד בליטא, עלה למדינת ישראל, וזוכה לעמוד כאן במליאת הכנסת של העם היהודי ולומר בעברית: ניצחנו. זהו הניצחון היהודי הגדול. הם רצו למחוק אותנו, אבל אנחנו כאן, כאן במדינה יהודית ודמוקרטית, כאן עם צבא שמגן עלינו, כאן עם עברית חיה, כאן עם ילדים יהודים שגדלים בארץ, בארץ שלהם, חופשיים וגאים בזהותם.
לווטרנים היקרים אני מבקש לומר מעל בימת הכנסת: מדינת ישראל חייבת לכם תודה, תודה עמוקה, לא רק ביום הזה, לא רק בטקסים, לא רק במילים יפות. תודה על האומץ, תודה על ההקרבה, תודה על כך שלחמתם ברוע המוחלט גם כשעוד לא הייתה מדינה שתגן עלינו. הדור שלכם ידע מהי אימה, אבל לימד אותנו מהי גבורה. הוא לימד אותנו שגם מול מכונת מוות אפשר לבחור להילחם, שגם מתוך חורבן אפשר לבנות חיים, ושגם אחרי האפלה הגדולה ביותר אפשר להרים ראש. היום, כשאנחנו רואים בעולם, שוב, אנטישמיות גואה, שנאה ליהודים וניסיונות לעוות את ההיסטוריה, להכחיש, לטשטש או להשוות את השואה לכל דבר אחר, חובתנו הברורה לזכור, ללמד ולהגן על האמת. אין לנו זכות לשכוח, ואין לנו זכות לתת לאחרים לשכוח במקומנו.
המסר של יום הניצחון איננו מסר של נקמה. הוא מסר של זיכרון, של הכרת תודה, של אחריות ושל עמידה זקופה; אחריות לשמור על האמת ההיסטורית, אחריות לכבד את מי שלחמו, ואחריות להבטיח שהעם היהודי לעולם לא יהיה שוב חסר מגן. ביום הזה אנחנו אומרים תודה לעמי בעלות הברית, מצדיעים ללוחמים היהודים, מחבקים את הווטרנים וזוכרים את ששת המיליונים. ואנחנו ממשיכים לספר את סיפורי הגבורה, כדי שגם בדורות הבאים יבינו: העם היהודי לא רק שרד את ההיסטוריה – הוא קם, נלחם, ניצח ובנה מדינה. עם ישראל חי. מדינת ישראל חיה. הזיכרון חי. והניצחון הזה הוא גם שלנו. לווטרנים היקרים, בשפה שרבים מכם מכירים, השפה הרוסית: (אומר ברוסית). תודה.
656 מילים של סימון דוידסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.