הפקרות תקציבית ופגיעה באמון הציבור והדרג המקצועי

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, החבר'ה פה הגישו הצעת אי-אמון ויצאו מהאולם. כך זה אצלם.

הם מסיתים ויוצאים. למה? הם לא יכולים לשמוע את האמת. נתחיל בזה: מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה – לדעתי, מאז קום המדינה, המלחמה הכי מורכבת והכי מסוכנת למדינת ישראל. שלוש שנים עוד מעט אנחנו נלחמים בשבע גזרות, עם אויב שרוצה לחסל אותנו – דרך אגב, רק בגלל סיבה אחת, בגלל שאנחנו יהודים. לא נכנסנו לאף טריטוריה, לא הצקנו לאף אחד. אנחנו עם שוחר שלום בהגדרה. אנחנו עם שקם בבוקר, אזרחיו רוצים לקום בבוקר, כמו כל האנשים הנורמליים, ללכת לעבודה, לגדל את המשפחה, ולחיות חיים סבירים ולהמשיך לפתח את המדינה שלנו.

אבל אויבנו מסביב, יש להם אספירציות אחרות, יש להם תוכניות אחרות לגבי היהודים, לא מהיום. כבר 150 שנה הציונות בעצם נמצאת תחת מה שנקרא מלחמה, שחיטה של היהודים פה. עד לפני קום המדינה זה היה דבר של מה בכך בכלל. כשהייתה לגויים איזושהי בעיה פנימית תמיד היה יהודי שאפשר לפגוע בו, לשחוט אותו, להרוג אותו, ועל זה יש תמיד קונסנזוס. תמיד.

ולכן, אנחנו היום נמצאים באמת – היו פה הרבה חלומות של הרבה מאוד שנים, של הרבה מאוד אנשים. תקופת אוסלו, שחשבו שבאמת אנחנו סוף-סוף רוצים שלום פה. אנשים נאיביים. לא רעים. אנשים שבאים מזווית נאיבית, טיפשית, שלא מבינים איפה אנחנו חיים ומיהם אויבינו. חז"ל כבר אמרו: הלכה היא – עשו שונא ליעקב. אל תשאל, זו ההלכה. דרך אגב, המאבק פה מולנו הוא לא מאבק טריטוריאלי, הוא מאבק דתי. הוא מאבק בגלל שאנחנו יהודים. אם מחר כולנו היינו מחליטים לא להיות יהודים, הערבים היו בסדר איתנו. אין בעיה. זה לא השטחים. אנחנו מבחינתם פה טמאים. אנחנו מבחינתם פה, מבחינת האסלאם, בוודאי, אנשים טמאים דורכים על אדמת ווקף, הקדש. ולכן, בתפיסה הדתית התיאולוגית שלהם אנחנו לא יכולים להיות כאן. זה לא משנה, דרך אגב, איך נדבר איתם. ולכן, מי שבעצם מכיר את שורשי האסלאם יודע גם איך מוחמד נהג בכל אלה שבעצם אחרי זה הוא טבח והרג, עשה איתם הסכמי שלום. ויש להם את המושגים שלהם, מהודנה וכל מיני כאלה טריקים, כדי בעצם להרוג את היהודים כאן.

ובאמת, אני ציפיתי – 7 באוקטובר, מה שקרה כאן, היה לנו אסון גדול. אבל אנחנו פתאום – כל עם ישראל, התפכח מכל האשליה הזאת, הבין שהמאבק כאן הוא מאבק אחר לגמרי, וכולנו בעצם התלכדנו, בגלל שאם לא נהיה מלוכדים אנחנו נהיה תלויים אחד ליד השני, ויצאנו להגן. כל בן אדם, כל חייל, הלך וחירף את נפשו להגן על משפחתו וילדיו והוריו; אחרת, מה שהיה קורה לנו – אדוני היושב-ראש, אנחנו כבר קיבלנו סרטים מה יקרה. אנחנו יודעים, הלכה למעשה, איך זה עובד.

כשהגרמנים, יימח שמם, הרגו שישה מיליון יהודים, הם בהתחלה ירו בהם. בהתחלה, בתוכנית הרגילה. אפילו הם עצמם נפגעו באיזשהו מקום נפשית, ואז הם החליטו לעבור לשיטה יותר, מה שנקרא, נקייה, מבחינתם. הקימו תאי גזים, הכניסו אלפיים יהודים לתוך תא גזים וכך בעצם הם הרגו אותם. אבל בוודאי ובוודאי מה שקרה ב-7 באוקטובר, צריך להבין גם את השיטה – לא רק איך הורגים אותך, באיזו אכזריות. האכזריות היא לא אנושית. זה נשים בהיריון שפתחו להן את הבטן והוציאו להן את הוולד, זה אנשים שערפו להם ראשים, זה היה משהו חייתי.

איך אני אומר? גם האריה בג'ונגל, אדוני היושב-ראש, הוא טורף מישהו לא להנאתו, הוא רעב, אוכל. פה הם עשו דבר שאפילו חיה לא מבצעת דבר כזה, אין חיות שעושות דבר כזה. ולכן, עם ישראל הזדעזע. דרך אגב, מייד אחרי זה כל העולם כבר התפוגג כרגיל, כמו שקורה לנו תמיד. ואנחנו הבנו לדעתי בפעם הראשונה את האכזריות. הבנו שאין עילה, אלא העילה היא באמת עילה תיאולוגית דתית מוסלמית. ואם אנחנו לא נגן על עצמנו במו ידינו, אף אחד גם לא יעזור לנו אף פעם. שכחו מזה. לא האמריקאים ולא האירופים, שעדיין נרדמים שם כרגע. כבר יש טילים איראניים שמגיעים לטווח שלהם ועוד הם רדומים, מסתרקים בבוקר. הם לא מבינים ש-7 באוקטובר קורה ביום אחד. יום אחד זה יקרה להם. ואת מי הם תוקפים כבר שנתיים באנטישמיות? את מדינת ישראל. על מה? על זה שהיא הולכת להגן על ילדיה, נכדיה, זקניה וטפה.

לכן, אנחנו נמצאים במאבק, כפי שאמרתי, כבר שנתיים וחצי. אני לא זוכר אף פעם, בשעת מלחמה, שקמה אופוזיציה והתנהלה בצורה כזאת מחפירה, מבישה, נמוכה. כשעם ישראל בצרה כולם מתלכדים. אדוני היושב-ראש, מריבות אנחנו תמיד יכולים להשאיר בצד. יש זמן לריב. תמיד עם ישראל התווכח, הכול בסדר, אבל לא בשעות כאלה. ואני היום שומע את מר לפיד עולה לכאן, הליצן הזה, שעוד מדבר על חיילי צה"ל. זה מזעזע אותי כל הזמן ואני אומר לו, ואני לא מבין איך הוא חוזר על זה. הבן אדם שירת באופן מעשי ב"במחנה", הוא לא היה בצבא. אמרתי לו אלף פעם: כשאתה מדבר על חיילי צה"ל – אתה, אל תדבר. כולם פה ידברו. מי שהיה בצה"ל ושירת בצה"ל באופן מעשי, שהיה לוחם, היה תומך לחימה, בוודאי לא אחד שעשו לו קורס על חשבון צה"ל כדי שיהיה כתב.

לא ראיתי דבר כזה, ליצן. פשוט מדהים אותי. ודרך אגב, הוא הזכיר לי היום במה שהוא אמר, אדוני היושב-ראש, את ההסתה שלו לפני כמה שנים: איפה הר הכסף. אתה זוכר בפרסומות? וכשהוא עשה את תעמולת הבחירות שלו, הוא עשה תעמולה אנטישמית: יש הר כסף ויש יהודים. הפעם זה יהודים חרדים.

צריך לזכור, עד לפני כ-200 שנה כל היהודים בעולם היו חרדים. אני אומר למר לפיד: אם תנבור טיפה – לדעתי, סביר להניח שסבא שלך או סבא רבא שלך היה לבוש כמו ליצמן. אתה מדבר עליו, וממנו לך אחורה עד משה רבנו.

אתה עכשיו מסית ומדיח. הרי מה אתה עושה עכשיו? אתה מדבר כאן היום, במלחמה, על מה? על החינוך החרדי, על הילדים החרדים. בוא אני אספר לך משהו, אדוני היושב-ראש, אם יש גזענות במדינת ישראל – אם היה פה בית משפט עליון של אנשים ישרי דרך, אדוני היושב-ראש, בוודאי שילד חרדי היה מקבל תקציב כמו כל ילד רגיל. למה? הוא אשם שאבא שלו חרדי, ורוצה לחנך אותו במסלול הזה? בגלל זה הוא צריך ללמוד באיזו כיתה רעועה, קור בחורף, אין לו אפילו פרוסת לחם לקבל בזה. לא הבנתי, עד לאן אתם רוצים? היום אני רואה, אדוני היושב-ראש, פנייה של היועצת המשפטית לממשלה – בשעת מלחמה. מה מטריד את הגברת? פנתה למשרדי הממשלה – אם יש להם עוד רעיונות לסנקציות על החרדים. אני בהלם. אני מציע, חבר'ה – פנית למשרד הפנים, יכול להיות שנגרש אותם מהארץ, מה דעתך? אולי שנאסור עליהם לקנות בסופרים? אם זה היה תלוי בכם, יכול להיות שהייתם רוצים גם להרוג אותם.

דרך אגב, אתם לא מדברים על הערבים, על המחבלים בבית סוהר, זה לא מעניין אתכם, מעולם לא עליתם כאן, דיברתם. אתם מעולם לא עליתם כאן, דיברתם על עיירות הפיתוח ועל הספרדים. איך אמרת, מר לפיד? כשאני מדבר על סוג ב' – אתה לא הבנת, אתה בהגדרה אליטיסט, אתה בהגדרה בן אדם שמתנשא. דרך אגב, אם לא היית אליטיסט לא היית יושב בעיתון במחנה, אבא שלך לא היה יכול לסדר לך את זה, כמו שאבא שלי לא היה יכול לסדר לי. לא הייתה לנו גישה.

תבינו, אתה הרי יושב כל היום בקפה דובנוב עם החברים שלך שם. מי אלה? אלה, רובם, האנשים שתופסים את המדינה, חונקים אותה בכלכלה, ומנצלים את שאר האזרחים במדינת ישראל כדי לעשות כסף על גבם, ועוד מאיימים להוציא את הכסף מהארץ בשעת מלחמה – לכן אני בז לך. תעלה איזה טיעון רציני. לא הבנתי, נוער חרדי לא צריך לקבל תקציב? לא הבנתי. דרך אגב, חלק גדול מאוד מתקציב המדינה, בוודאי חלק גדול – החרדים משלמים מס הכנסה. יש הרבה מאוד חרדים – רוב החרדים עובדים ומשלמים מס הכנסה. לא הבנתי, מה יש לך עם החרדים?

רק שאני אספר לך, כשאתה תהיה זקן סביר להניח שתלך ליד שרה ותבקש איזה כיסא גלגלים – יביא לך אותו חרדי. וגם כשהבן שלך יבוא לסעוד אותך בבית החולים, אתה תראה שיבוא מעזר מציון וייתן לו סנדוויץ'. ואם תהיה חסרה לך תרופה, אתה לא תאמין מי יבוא לתת לך את התרופה. תרופה, מה שנקרא עזרה דחופה.

אין עולם של חסד כמו העולם החרדי. יש מאות אם לא אלפי עמותות, הם לא תורמים רק לחרדים. מבחינתם, האדם באשר הוא אדם – ערבי, יהודי, הם לא רואים כלום, בגלל שיש להם את כבוד האדם. בהלכה, ביהדות, כתוב "חביב אדם שנברא בצלם". אף אחד לא אמר "יהודי" – "חביב אדם", הקדוש ברוך הוא ברא את כולם, ולכן "חביב אדם שנברא בצלם". יש פה מפעל עצום. דרך אגב, הייתי נותן לו להדליק משואה כל שנה.

במקום, אתה מדבר איתי על עיתון במחנה, שהיית בו? באת, אכלת ב-12:00, אכלת חינם בצבא את השניצל. אתה לא מתבייש? ואני שומע את הגברת לזימי אחריו, אתה יודע. עזוב, נו, בורה ועם הארץ, בוא נעזוב את זה, מתחילה לדבר איתנו על הכספים. דרך אגב, אדוני היושב-ראש, הם הביאו בכספים הקואליציוניים – אני לא זוכר את הכול, אבל איזה אירוע אחד אני זוכר. אדוני היושב-ראש, אני מניח שאתה תזכור את זה: תקציב לחתולים ברחוב. חתולים, לא אנשים, לא ילדים, לא בני אדם. חתולים.

הוא מדבר על בית החולים סורוקה. הרי בית חולים סורוקה – יש תוכנית, כנראה, לבנות בית חולים חדש. צאו וחשבו מה היה קורה עכשיו אם היינו בונים בית חולים, ועכשיו הוא מקבל עוד שני טילים. אז כל דבר בחיים – כשאתה לא גומר את האירוע אתה אומר: תשמע, בוא נתחיל לעשות גם משהו זמני כדי שנוכל לתפקד, ובעזרת השם, כשנסיים את האירוע, נתחיל לבנות משהו רציני לעם ישראל, הרבה יותר.

דרך אגב, אני רוצה לספר לו, היום כל בתי החולים נמצאים בחניונים, זה לא קשור עכשיו לסורוקה. כל בתי החולים מתפקדים מתוך חניונים, ואני מצדיע להם. הייתי באחד מבתי החולים, ביקרתי שם. אני מצדיע להם בגלל שזה לא פשוט, זה לא רק לקחת את החולה ולהזיז אותו עם העגלה – זה בימים עברו. כבר מזמן זה להעביר תשתיות: מחשמל ומחמצן ומהכול מכול כול, ולרכוש את הכול, ובסופו של דבר לחבר את זה, בגלל שביום-יום החניון משמש כתפקידו לכלי רכב – הם השמישו. ואני אומר לך: אני מצדיע למערכת הבריאות.

עכשיו הוא מדבר איתי, אדוני היושב-ראש, על מתווה החינוך. אנחנו נקלענו למלחמה. תבין טוב, מלחמה שנופלים עלינו פה טילים. מטבע הדברים, מתגלעים דברים – פה יש בעיה קטנה שצריך לפתור, שם. הם מושכים את כל העם הזה, הם וערוצי התרעלה – אתה פותח: זה לא טוב, ההוא לא טוב, זה לא טוב, תהיו בדיכאון כולכם.

תראו, רבותיי, זו המלחמה הכי מורכבת, הכי מסובכת, הכי מאיימת על מדינת ישראל, וברוך השם, עד היום – וכואב לי בוודאי על כל מי שנפצע, בוודאי על כל מי שנהרג – אבל בדמים, יחסית לכל ההתקפות שלנו, יש לנו ניסי שמיים, ובסך הכול אנחנו באמת מדינה עם עוצמה בלתי רגילה, שחשבה על הימים האלה וגם בנתה את כל כלי המערכה וההגנה שלה בהתאם, שנים על גבי שנים, במיליארדים אם לא בעשרות מיליארדי שקלים. על מה הוא מדבר איתי? זה מזכיר לי את הסיפור שהבית נשרף והסבתא מסתרקת. הבן אדם עכשיו, אני מניח שאם היו אומרים לו תשמע, יש עכשיו טיל שבא אלינו כרגע מאיראן, השאלה הראשונה שהוא היה שואל: תגיד, מה הצבע שלו. זו הרמה.

אנחנו צריכים לחזק את העם הזה. דרך אגב, יש לנו מזל שיש לנו אזרחים – היום המלחמות התהפכו בעולם. פעם, בוודאי כשאנחנו היינו, אז היינו נוסעים לגבולות, בגבולות היה מתפתח, המלחמה הייתה צבא מול צבא – או לא משנה, גם מלחמת לבנון הראשונה שהייתי בה, מול מחבלים. אבל זה שם. האזרחים חיים רגיל.

אני זוכר שכשיצאתי אחרי חודש וחצי בפעם ראשונה הביתה, הגעתי לקריית שמונה, ראיתי אנשים בבתי קפה, יושבים. הייתי בגיל 21.5, אמרתי לעצמי: תראה מה קורה פה, אני יוצא מתופת של אש, תראה, פה אנשים כרגיל. אז לא הבנתי, אבל זה התפקיד של הצבא: שאנשים באמת יחיו את חייהם כרגיל.

אבל היום התהפכו היוצרות. היום המלחמה היא בעורף, היא לא מול צה"ל – מול אזרחים שנופלים עליהם טילים. ויש לנו עם נפלא, יש לנו צבא, באמת, זה הילדים שלנו. מי זה "יש לנו"? זה לא שיש לנו שכירי חרב, זה הילדים שלנו, שחשבנו שהם מפונקים יותר מדי, דור הדיגיטל. איך הייתי אומר גם לאחיינים שלי: אתם חיילי שוקולדה, עזבו אתכם, מה שעברנו אנחנו. מסתבר שהעם הזה זה עם של אריות, ילדים – אין דברים כאלה. אבל בעיקר מבינים את החשיבות שלהם, על מה הם נלחמים.

עכשיו, אני רוצה לספר לגב' נעמה לזימי, שבא, ישב לידה – היא הזמינה אחר כבוד רב, מישל, את מר ברק, אהוד ברק. האמת היא שהיא רצתה להביא אותו בהתחלה גם עם חם צוואר ואיזו מסכה, אבל כנראה היה חם, הבן אדם נחנק, בגיל 85, לא יכול. הבן אדם יושב פה בכנסת, לפני חודשיים. ומה הוא אומר לאפשטיין? הבאנו אותם, אלה, נחותים. את אבא שלה. למי הוא התכוון? להורים שלנו. אנחנו, המזרחים. מזרחים נחותים. אתה שומע את הבן אדם הזה היום – זה שהלך לבקש סליחה בדימונה, עלק – היא מביאה אותו. והיא מדברת עלינו. היא לא מייצגת אפילו פרומיל מיהדות המזרח – לא בדת, לא במסורת, לא בכלום. אם היא מתערבבת לי והולכת לי עם מפלגה שהיושב-ראש שלה אומר שצה"ל יורה, הורג תינוקות כתחביב – את, הגברת. היא רק עולה פה, צורחת, מקללת. שימו לב, כל נאום שלה ושל הגב' מירב בן ארי מתחיל בקללות. כזה, הם אומרים – דרך אגב, איך אתם מדברים? – מתחילים קללות, אתם ככה, טינופת. כשאתה כבר עונה לה משהו קטן – פותחים עליך, כל הערוצים, אולפנים, מביאים את הטוקסידו, מביאים את כל הפרשנים, ומתחילים לעשות עליך, איך אתה מדבר.

לכן אני תמיד אומר, השמאל במדינת ישראל בכלל הם האנשים הכי אלימים, הכי שקרנים, בעצם אנשים שהדמוקרטיה מעולם לא עניינה אותם, אף פעם. הם לא מקדשים כלום, אדוני היושב-ראש, רק את השלטון. גם המפא"יניקים, הכול, בכוח הזרוע, בשקרים.

היה לי ריאיון אתמול. אמרתי, אני רוצה להגיד לשופט סולברג: שמע לי, הם יזייפו את הבחירות, בגלל שהם אנשים בלי ערכים. בגלל שלהגיע לשלטון זו המשימה. איך הם אמרו פעם? איך אמר בן כספית פעם? רוב הכסף צועד בקפלן. הם ככה חושבים באמת, חבר'ה. אמיתי, זו לא בדיחה. הם חושבים שאנחנו רדודים, שאנחנו אנשים שצריכים לעבוד בכל מיני מקומות עד דרגה מסוימת – גג, מפה לא מתקדמים. איך אמרתי? אמרתי פעם בכנסת: אהרון ברק, תגיד, מרוקאי אחד לא מצאת? הלך לטלוויזיה שבוע אחרי זה, אצל קובן, אמר לו: אני אגיד לך את האמת, חיפשנו, לא מצאנו. אני אומר לעצמי: תראה, היית משקר, היית אומר: אתה יודע מה, חבר'ה, לא חשבנו, צודקים. הוא אומר שיש 1.5 מיליון ספרדים, מרוקאים, במדינת ישראל – חיפשנו אחד-אחד, לא מצאנו אחד. אתה מבין מה הבן אדם הזה אומר?

זה, דרך אגב, האפיפיור שלהם. זה איש גזען בהגדרה. דרך אגב, הוא אפילו לא יודע שהוא גזען. בגלל שהוא גזען, הוא נולד ככה, חונך ככה. לכן גם לפיד לא יודע את זה. הוא לא יודע שהוא גזען. הגזען לא יודע שהוא גזען, בגלל שהוא חונך ככה. הוא כבר בקומה עשר. הוא לא יודע שאתה למטה בקומה אחת, שיש אנשים בכלל.

לכן אני אומר, היא מדברת על המשפט העברי. יש תקציב קואליציוני למשפט העברי. דרך אגב, עם ישראל צריך להבין מה זה התקציבים הקואליציוניים, אחת ולתמיד. אלה לא תקציבים שאנחנו לוקחים לחבר'ה. לליכוד אין חבר'ה, כל עם ישראל זה החבר'ה. אני אתן דוגמה. יש פרויקט שנקרא פרויקט ביטחון תזונתי. על מה מדובר, אדוני היושב-ראש? את זה הליכוד יזם. הליכוד, אנחנו, אני ומנדי בלוי, כולל חב"ד, יזמנו את זה. קריטריונים: שני ההורים עובדים, יש להם ילדים, והם לא מגיעים לסף הכנסה מסוים – עוזרים להם. לא עוזרים להם באוכל – בכרטיס, הוא הולך לסופר וקונה. הוא לא יכול לקנות כל דבר. הוא לא יכול לקנות לא סיגריות, לא שתייה חריפה. זה מוגדר. מי מחלק את זה? לא הממשלה. כל עיר ועיר – מחלקת הרווחה שלה, היא קובעת את האנשים והיא מחלקת להם. כולל חב"ד מביא 100 מיליון שקל מחוץ לארץ, ומדינת ישראל מביאה עוד 100 מיליון שקל. זה בסך הכול למעלה מ-25,000 משפחות כל חודש. אמרתי, זה לא חרדים, זה גם ערבים – שני בני הזוג עובדים ולא מצליחים לפרנס את המשפחה. לצערנו הרב יש דבר כזה במדינת ישראל. מישל, אתה יודע? תפתח את הספר, אתה יודע איך כתוב שם? 100 מיליון שקל כספים קואליציוניים – אמסלם דוד. כאילו עסק פרטי שלי. כל הכסף פה זה של עם ישראל.

דרך אגב, יש כסף. כואב לה לתת. הרי היא הלכה רק לחרדים. זו הנישה שלהם. נוער חרדי. דרך אגב, יש גם הרבה כסף לתנועות נוער, פי אלף יותר – ובכיף. יש הנוער העובד והלומד – בוודאי לא קשור לליכוד, הם בכל הקיבוצים נמצאים; יש הצופים – אחלה, אני בעד. להפך, אני רואה את זה כדבר מבורך מאוד. כואב לך שהחבר'ה של הנוער של החרדים מקבלים כמה מיליונים? אולי הם מצילים שם כמה נפשות? מה חשבת, שנוער חרדי זה לא כמו נוער רגיל, הוא לא מידרדר, הם לא צריכים לעצור אותו וללמד אותו ולנתב אותו? לא הבנתי.

אז לכן אני בז לכם על כל מה שעליתם פה ואמרתם. אני לא מצפה שתעלו הצעות אי-אמון, ובוודאי לא פופוליסטיות, בגלל שאתם מריחים את הבחירות. ואצל מר לפיד זה עובד ככה. הוא כבר מתחת לאחוז החסימה, לכן הבן אדם לא יודע מה לעשות עם עצמו, הוא השתגע, אז הוא מנסה עכשיו את כל הפטנטים. לכן אני בז לאיש. אני טוען שהוא לא יכול להיות איש ציבור. ולכן אני אומר, כמובן, שבשעת מלחמה, וזה הסגנון – אז הסגנון זה האדם והאדם זה הסגנון.

עכשיו, אדוני היושב-ראש, בקצרה, אני רוצה לדבר על שני דברים חשובים שקרו לנו תוך כדי המלחמה. אני קראתי, דרך אגב, שבית המשפט החליט לתת דרגה לגב' סבן. אני לא מכיר את הגב' סבן, אין לי איתה שום דבר. לא יודע מי היא, יכול להיות שמגיע לה, יכול להיות שלא. אני לא נכנס לזה בכלל.

יכול להיות. אני לא נכנס. אני אמרתי, אני לא נכנס לזה.

אבל, דבי, אני לא נכנס להליך. אני בעסק הזה לא נכנס להליך, מגיע לך או לא מגיע לך. יכול להיות שמגיע לה שתי דרגות.

שנייה. יש חוק במדינת ישראל. החוק אומר שהמפכ"ל יושב עם השר, ממליץ, מגיעים לאיזשהו זה, שניהם צריכים לחתום על המינוי. אחד מהם לא חתם – אין מינוי. שר הביטחון – דרך אגב, אותו דבר, גזור-הדבק, משרד הביטחון. אני מניח שזה עד דרגה מסוימת. אני חושב שעם דרגות יותר נמוכות – יכול להיות שסמל, סמל-ראשון – זה לא שם.

השר בן גביר החליט שהוא לא רוצה לחתום. בא בית המשפט העליון, התערב – דרך אגב, בלי להכיר כלום – אמר: צריך לתת את הדרגה. בואו נניח עכשיו שבן גביר לא רוצה לתת לה את הדרגה, לא רוצה לחתום. איך בית המשפט אומר תנו לה דרגה בלי השר? אני מבין שהשופט יבוא לטקס הענקת הדרגות – בדרך כלל בא השר עם המפכ"ל – ויעניק לה את הדרגות.

אז אני שואל את עמית: אולי, תראה, פעם רק אתה, עמית, היית עושה את הטריקים האלה, למה – אתה איש חשוב, אתה בית המשפט העליון. היום כבר עושים את זה בבית המשפט המחוזי, עוד מעט ימנה את הרמטכ"ל איזה שופט בבית המשפט השלום. דרך אגב, למה אתה לא עושה את זה בצה"ל? שר הביטחון צריך לחתום, תגיד לו: אדוני, מי אתה, שר הביטחון? עזוב אותך משטויות. יבוא הרמטכ"ל, אני אסגור איתו.

עליזה, רק שנייה. בגלל שאני אוהב אותך אני אתחשב בך. לא שעתיים – עוד שלוש דקות. יאללה, כפרות. ולכן זה משהו אבסורדי. זה משהו מטורף. זה בדיוק – אדוני היושב-ראש, כששאלו אותי אם הנשיא עמית הוא נשיא בית המשפט, אמרתי להם: הוא לא יכול, בחוק. זה לא משנה כרגע אם הוא מוכשר או לא. שר המשפטים צריך לחתום, לא חותם – הוא לא נשיא. אני, כשר, צריך לחתום על יושב-ראש חברה. גם אם הוא בן אדם נפלא, אני לא חותם – הוא לא שם. יכול לבוא בית המשפט, להורות לי, להגיד לי: אתה מבזה את בית המשפט, אתה זה. אבל להעניק את הדרגה? לא הבנתי.

אז אני מציע לכם, שבו על התקציב. שב, עמית, אתה וברק ארז. אתם איזה צמד חמד. תמיד זה נראה לי דמות אחת. אתה יודע, כמו בדמויות המיתולוגיה היוונית, פרצוף של מצד אחד גבר, ומצד שני אישה. זה כאילו אישיות אחת. שבו, תעשו גם את התקציב, למה לא? הרי יש פה ויכוחים. הג'ינג'י יבוא, יעתור מחר. אז בואו, תחליטו הכול. אתם הפכתם להיות רשות מבצעת, לא רשות שופטת, מזמן.

בכל פעם אתם, אתם יודעים, חוצים קו אדום. אני מבין שאין לכם אפילו – אתה יודע, לפעמים, אדוני היושב-ראש, אני אומר, מה הסברה? אתה יודע, יש איזה קו מנחה, איזה היגיון. כאן אתה מעניק לה את הדרגה. אתה, כשופט, זה משהו – דרך אגב, למה לא תיתן לה שתי דרגות? אם כבר, שחק אותה עד הסוף, ותקפיץ אותה בשתי דרגות.

לכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצאים בשעת מלחמה, כפי שאמרתי, ואנחנו רוצים להיות מרוכזים באמת באויבינו, ואנחנו רוצים דווקא לא להעיר מחלוקות, שקיימות, וזה בסדר. כל עוד עושים אותן בצורה מכובדת ואמיתית זה בסדר. אבל כשהאופוזיציה והיועצת המשפטית – אמרתי, וזה דבר שהחליא אותי. היא כותבת – אני חוזר עוד פעם – היא מוציאה מכתב למשרדי הפנים, החינוך וכל מיני: חבר'ה, יש לכם עוד עונשים לחרדים שלא עלינו עליהם? זה משהו שלא נתפס בעיניי, לא נתפס, איך יהודי עושה דבר כזה. לכן אני מבקש מהכנסת לדחות, בוודאי, את הצעות האי-אמון הבזויות של האופוזיציה.

באמת, בהזדמנות הזאת, אני רוצה לברך את כל חיילי צה"ל; את הטייסים, את אנשי הקרקע, את הלוחמים שלנו – גם בעזה, גם בלבנון, גם בסוריה, בכל מקום שבו הם נמצאים – שהקדוש ברוך ישמור עליהם מכל משמר. יש הערכה עצומה. עזבו את הערב רב. יש הערכה עצומה בעם ישראל לדור הזה, לאנשים הגיבורים, האריות האלה. כמובן, לראש הממשלה, לשר הביטחון, שהם, וכל המטה הכללי, בעצם, באמת ביום-יום, מה שנקרא, עובדים 24/7 וכמעט לא ישנים. ובסוף עוד מקללים אותם. אז לכן, באמת אנחנו מודים לכם. עם ישראל רואה את זה, מעריך את זה מאוד מאוד ואוהב אתכם. תודה רבה.