משבר כוח האדם בצה"ל עקב אי-גיוס חרדים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני אדבר מאוד קצר ולא אאריך. ברשותכם, אני רוצה לשתף בעניין אישי. אתמול ב-19:15, ממש בתחילה, תוך כדי הלוויה של בתה של אורית סטרוק, של השרה אורית סטרוק, אני מקבל הודעה מחברה, אשת שמאל, שמאל על מלא. היא הייתה בעבר פסיכולוגית של חטיבת הצנחנים ויועצת. היא כותבת לי: רק שתדע שלא כל השמאלנים רוקדים היום על הדם של הבת של אורית. אני בטוחה שיש שם סיפור קשה מאוד של שנים ארוכות של ניסיון לעזור לה ללא הצלחה. איכשהו, נראה לי שיש פער גדול בין התדמית הציבורית שלה לבין היותה אישה טובה ועדינה. מחלות נפש אצל ילדים זה באמת סיוט שאין כדוגמתו. עצוב נורא. חוץ מזה, מקווה ששלומך טוב.

כתבתי לה: עצוב מאוד. אחר כך כתבתי לה: תראי, אני כבר הרבה זמן לא חי ברשת – כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר יצאתי מהטוויטר – אבל המעט ששמעתי היום הוא פשוט נורא. שמעתי שהיו לא מעט עיתונאים שבדקו ועסקו בסוגיה הזאת, עיתונאים ישרים שעמדו באומץ לב אתמול, בניגוד לפופוליזם ששטף את הרשת – בדרך חזרה מהלוויה נכנסתי לפייסבוק קצת, לראות את התגובות, תגובות נוראיות – כמו ג'וש, כתב המשטרה, כמו שרקי, אמרו לי שבן כספית ועוד עיתונאים אחרים.

חיים לוינסון. חלילה, אם אני טועה פה לגבי אחד מחברינו, אז אני מתנצל. אבל חסר לי קול מהאופוזיציה של אנשים שקצת היו מרגיעים את הטירוף הזה.

שאלתי את עצמי, אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, לאן פניה של החברה הישראלית ולאן היא הולכת; מה התפקיד שלנו בתור פוליטיקאים, בתור נבחרי ציבור, בתור מנהיגים. גם אם אתה חושב שיש איזה הווה אמינא – ואני אומר לכם, אני לא מכיר – אני מכיר אישית את אורית, אבל בסוף יש שם עיתונאים שאני מניח שוואללה, ידעו לעשות את העבודה. איפה האחריות הציבורית שלי, לקפוץ ברשת על איזה אחוזון שלא יודע מה? אם אתה באמת רוצה להועיל, לטובת הציבור, אז זה המקום וזו הצורה. באמת אני שואל, איפה אנחנו כעם, איפה אנחנו כחברה, בימים ההיסטוריים ביותר של מדינת ישראל.

אני שומע עכשיו את הנאום של יושב-ראש ישראל ביתנו, חבר הכנסת ליברמן, ואני אומר: ואללה, לדעתי, אתה רק היית צריך למחוא כפיים לראש הממשלה על מה שקרה פה. נכון, היה כישלון גדול ב-7 באוקטובר, אבל על כל ניהול המערכה הרב-זירתית הזאת – למקד בהתחלה בעזה, להסיט ללבנון, ללכת לאיראן ולחזור ללבנון ולצאת, ועוד פעם לאיראן.

אני לא מדמיין פה אף אחד מראשי המפלגות, בכירים ככל שיהיו, למודי ניסיון ככל שיהיו, מצליחים לרתום ולהביא למערכה כזאת משולבת, שבה – לא אני אומר, אומר את זה שר ההגנה של ארצות הברית – שני חילות האוויר החזקים בעולם עושים את העבודה הזו. אנחנו נמצאים בימים שאנחנו מתגברים את כוחנו בצפון, ובאמת בנינו ובנותינו כולם נמצאים באזורים הללו. אני חושב שבסדר, כנראה שאת הפוליטיקה אי-אפשר להוריד לגמרי, אבל בואו נעשה מאמץ ונתמקד, כן כן, ונתמקד.

בסדר. אני אומר, בואו נתמקד במה שצריך. תודה רבה.

האמת היא שאני שמעתי לפני כן את הדברים של חבר הכנסת ליברמן, אבל לפני כן שמעתי את הנאום הקודם שלו. ובנאום הקודם שלו הוא דיבר על הרבה הזדמנויות שנוצרו עכשיו, הזדמנויות שנוצרו מול איראן, הזדמנויות שנוצרו מול לבנון. בכלל, הוא תיאר פה מציאות של הזדמנויות, ונתן הרבה עצות טובות.

נכון, לא הכול בידינו, אבל חלק נכבד מההזדמנויות האלו נוצר הודות לפעילות הברוכה של צבא ההגנה לישראל; לניהול המערכה מבחינה אסטרטגית בצורה נכונה. זה לא קרה משום מקום, ולכן מאוד התקשיתי להבין את הדיסוננס של הדברים שלו – מצד אחד זה היה נשמע כאילו הוא נותן פה נאום שכל-כולו הסבר למה המערכה מנוהלת בצורה נכונה, ואחר כך, בסיבוב השני, הוא כבר עבר לסיבוב של פופוליזם, של להתחיל לספר למה לא הכרענו פה ולמה לא הכרענו שם, ואיך הוא היה עושה את הדברים אחרת.

האמת היא שאני לא צריך חמש דקות בשביל להסביר את זה. נראה לי - - -

אז על מה אתם רוצים לדבר עכשיו?

לא קיצוץ בסלי קליטה. אנחנו כולנו מתמודדים עם קיצוצים, אין מה לעשות.

אנחנו נמצאים – אוקיי, בסדר, אז בואו נדבר.

יפה. אז אני רוצה לספר – העלית את סוגיית הרופאים.

אז בוא נדבר על סוגיית הרופאים, דווקא במשרד העלייה והקליטה. אני יכול לספר שבשנת 2024 העלינו 519 רופאים, ובשנה האחרונה העלינו 500 – לדעתי המספר גדל, אבל גם, למעלה מ-500 רופאים. עכשיו, אני מדבר - - -

אז, זהו, שאלת שאלה מצוינת, כמה מועסקים במקצוע. אז לגבי כל התעסוקה – קודם כול, יצרנו רפורמת מקצועות רישוי. אולי רפורמה שהרבה דיברו עליה במשך שנים - - -

אבל שנייה, תן לי לספר, נו, שאלת.

ואללה, אני פרגנתי לך. איפה מירב? מירב פה? שנייה, אני עונה על השאלה.

לא, לא כאן. זה אחר כך. אני אדבר איתך בפרטי.

רפורמת מקצועות הרישוי יצרה היסטוריה, שבעצם אנשים כמו רואי חשבון יכולים לעבוד מהיום הראשון, כאן, במדינת ישראל. אולי לא כעצמאים, אבל יכולים לעבוד. עורכי דין – לא עורכי דין, סליחה, שם לא הצלחנו, אבל לגבי רואי חשבון, לגבי יועצי השקעות, לגבי אדריכלים, מהנדסים, וטרינרים, מורים ודברים מאוד מאוד מרשימים. לא הצלחנו לעשות את הכול. הפער הגדול במיוחד במקצועות הבריאות. מה כן עשינו לגבי רופאים? כל הרופאים שדיברתי איתך עליהם הם רופאים בהשמה ובתהליך השמה. אלה רופאים שבעבודה משותפת עם משרד הבריאות אנחנו דואגים לשלב אותם בחיים המקצועיים בבתי חולים, עם מתן עדיפות לפריפריה – אפרופו, הזכירה כאן את פרופ' ברהום – עם מתן עדיפות לפריפריה, עם מתן עדיפות לנגב ולגליל, אבל לכל בתי החולים בישראל, וזו ברכה גדולה.

אני חושב שבאמת יש לנו אתגר אמיתי של שימור – זה לא חונה במשרד העלייה והקליטה – שימור מוחות, שימור אנשים שהולכים ומפתחים קריירה ומייצרים re-location מסיבות כלכליות. זה לא התחיל היום, מיליון ישראלים בארצות הברית זה לא דבר שקרה ביום אחד. צריכים להיות ערים לעניין הזה.

אבל אני מציע שבימים האלה באמת, עוד פעם, אנחנו ננסה לבנות נרטיב חיובי. זה חשוב לרוח העם, בעיקר לרוח הלוחמים.

אני אומר, חבר'ה, החיים לא מושלמים, אבל אני שומע – אני אומר בכנות. תקשיבו, אני שומע את השיח ואני מכיר פה את השיח של חלק מהחברים; לא של כולם, אבל של חלק מהחברים. נתתי דוגמה – היא אמרה לי: אל תתחיל עם דברים קשים וכואבים, אז אני לא. נתתי את הדוגמה אתמול של השיח ברשת, שאותי מאוד זעזע. אני חושב שזה דורש מאיתנו, מכולנו, לחשוב. משתדל לעשות את מה שאני יודע לעשות. זה לא אומר שאנחנו יכולים להימנע – הגענו כבר לחמש דקות?

זה לא אומר שאנחנו יכולים להימנע לגמרי מחיכוך, אבל אתם יודעים מה? אווירה טובה. תודה רבה ששיתפתם פעולה בלהעביר את חמש הדקות. אני, בניגוד לקרעי, פחות יודע לעשות את זה.