הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 74) (זכאות לכיסא גלגלים ממונע הניתן להנעה בידי מלווה), התשפ"ו–2026

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה לך. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אבי, אני רוצה לפרגן לך. תשמע, אני חושב שזו פעם ראשונה שאתה מביא הצעת חוק - -

כן? בלי לדעת. - - שההסכמה היא מקיר לקיר.

זו הדרך. אבל אני חייב להגיד לך עוד דבר. אתה איש - - -

זה כבר הישג. אם הוא סוגר את המליאה והולך הביתה, זה כבר הישג.

אני רוצה להגיד לך, אבי, אני חושב שלכל אחד שיושב פה יש חלק בחוק הזה. זה חוק שהוא חשוב, זה חוק שבעצם בא ועושה תיקון עוול לאותם ילדים, לאותם הורים, שאנחנו רואים איך הם סוחבים אותם. לפעמים אתה רואה ילד, עם מבנה הגוף שלו, עד כמה זה קשה, וההורה, לא מספיק כל העול שיש עליו, הוא גם צריך לסחוב את העגלה, צריך לסחוב את הכיסא הזה. לפעמים אנחנו רואים וממשיכים הלאה.

אתה, "וירא בסבלתם", בגדר "וירא בסבלתם" – ראית, עשית ושמעת. אנחנו עוד מעט נגיע גם לפרשת יתרו, גם שם על "שמע ובא". לפעמים עוברים לידינו. כמה עברו לידינו? עשרות כאלה. וכשבאת – כולנו הרמנו את הכפפה – ואמרת: אנחנו רוצים את זה, אז עיכבנו את זה עוד שבוע כדי להביא את ההסכמה. מגיע לך על זה יישר כוח. התעקשת. אבל אבי, אנחנו עוד לא סיימנו את הדרך. אנחנו חייבים להמשיך את הדרך הזאת עד הסוף. לא יכול להיות שאנחנו נביא את זה רק לחלק מהגילאים, 12 עד 18. 12 עד 18. אמרנו לכולם, וזה מה שצריך לעשות. אנחנו ביחד נעשה את זה ונגיע להבנה, ואני בטוח שגם האוצר ישמע ויגיד שהוא מעוניין בזה, כי גם האוצר לא רוצה להפלות, הוא מבין את הקושי בזה.

ולכן אני אומר שזה חשוב מאוד ואני אומר לאותם הורים: לא סתם נלחמתם. לא סתם נלחמתם. נלחמתם כי אני חושב שהמלחמה היא שלכם; את הצער שלכם אנחנו ראינו פה, והתפקיד שלנו לבוא ולעשות הכול על מנת להקל במעט – באמת, אני אומר, לפעמים במעט – את הצער שיש עליהם ביום-יום.

אז אבי, תודה רבה לך. וחבריי, אלה רגעים שאנחנו באמת אומרים שכולנו מצביעים למען כולם. אז בעזרת השם, אבי, שמהר מאוד נביא את זה פה לקריאה שנייה ושלישית ונברך על המוגמר. תודה רבה לך, אדוני.