קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, ירימי. תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קובי סמרנו – דיברתי גם עם איילת, היא בדרך. אנחנו, חברי האופוזיציה, לפחות חברי יש עתיד, נגיע ונתמוך בחקיקה הזאת כפי שגם תמכנו בקריאה הראשונה. הצעת החוק הזאת הייתה גם של יאיר לפיד, עוד לפני הרבה שנים, וגם של חבר הכנסת רון כץ.
אני רוצה להגיד כמה מילים על אונר"א, אותה סוכנות פליטים שהוקמה מראש בגלל פוליטיקה גרועה. במקום שהאו"ם יטפל בכל הפליטים, כמו שהוא מטפל בכל הפליטים, הם החליטו לייחד סוכנות מיוחדת לפליטים הפלסטינים. ובמקום לטפל בבעיה, במקום 711,000, כשהם התחילו, הפליטים הפלסטינים צמחו ל-6 מיליון – שלום גם לך, הזכרתי אותך.
המערב שילם 40 מיליארד דולר לאונר"א. 40 מיליארד דולר, מהיום שהיא הוקמה, בלי לטפל בבעיה – רק הגדילו אותה. רוב התקציב של אונר"א מוקדש לחינוך. המחקר הרציני ביותר על אונר"א, של מכון IMPACT – אני מצטטת: ספרי הלימוד של אונר"א נותרו אנטישמיים בגלוי; הם ממשיכים לעודד אלימות, ג'יהאד ומות קדושים, בעוד שלום אינו נלמד כעדיף או אפילו אפשרי.
הבעיה עם אונר"א ועם ממשלת ישראל היא שבמשך שנים ממשלת ישראל התעלמה מהבעיה. היא חשבה שאפשר להכיל, שאפשר לשתוק. כמובן שהכול התפוצץ לנו בפנים ב-7 באוקטובר. כל הנוח'בות שפרצו לישראל, כולם בוגרי מערכת החינוך של אונר"א. נכון, לא כל אנשי אונר"א חברים בחמאס, אבל כל מי שפרץ ב-7 באוקטובר למדינת ישראל הוא בוגר מערכת החינוך של אונר"א. שנים של אנטישמיות, שנים של גי'האד, הביאו אותנו ליום הזה. וממשלת ישראל במשך שנים הכילה ולא עצרה את ההסתה המטורפת הזאת.
היום, אחרי איחור, איחור דרמטי, מדינת ישראל עוצרת ואומרת: עד כאן. חבל שזה לא היה לפני הרבה שנים. אנשי הנוח'בות שרצחו וחטפו, שהשתמשו במתקנים של אונר"א כמרכזי פיקוד ושליטה צבאיים של חמאס, מקומות מסתור, מנהרות תת-קרקעיות – היום מדינת ישראל אומרת לא. בעיניי, קצת מאוחר מדי. אני חושבת שישראל הייתה צריכה לעצור ממזמן. אני חושבת שמדינת ישראל הייתה צריכה למנוע את המימון הבין-לאומי לאונר"א, אבל השקט נענה ברפש.
בסוף, אני רוצה להגיד משהו למשפחת סמרנו היקרה: קודם כול, פגשתי אתכם גם בכיכר החטופים, פגשתי אתכם גם בבית שלכם – אתם משפחה מיוחדת, ולא היה מגיע לכם הסוף הזה. יונתן היה צעיר, כריזמטי, מלא חברים, בחור יצירתי; הוא הלך ליהנות ולשמוח במסיבת הנובה, כי זה מה שהוא היה, הוא היה ילד שמח. הוא ניסה למצוא מחסה בקיבוץ בארי, אבל משם הוא נחטף, ומי שחטף אותו, את יונתן, היה עובד אונר"א, שבשיא החוצפה גם נהג ברכב עם הסמל של אונר"א והסמל של האו"ם. בהמשך החזירו לכם את יוני, והוא קבור בתל אביב.
אני רוצה להגיד לכם משהו: נורא קל להיכנס לעצב ולצער. קל, אתם יודעים, אתם מוקפים במשפחות שכולות – מי שמדבר, שיצא, בבקשה, זה מפריע לי. זה ממש מפריע לי.
זה חשוב לי להגיד לכם משהו. אני רוצה להגיד לכם משהו: עזבו רגע את הכול, יכולתם להיכנס לקשיים ולדכדוך, ומתוך האפר צמחתם כמו עוף החול, והלכתם אל העולם, השמעתם לו והראיתם לו את התמונות על אונר"א. וזה כוח מטורף, תדעו לכם, זה לא קל. לא קל לאבד בן, ואחרי זה לקחת את הכוח המטורף הזה – את הולכת ומדברת, ואתה, פגשתי אותך על הקורקינט בכיכר החטופים ואמרת לי: מירב, זו המלחמה ואני אנצח בה. ניצחתם בה, ומשכתם איתכם את הקואליציה והאופוזיציה בתקופה שמאוד קשה.
אני מסיימת. תן לי חצי דקה, אני בסוף. אני ממש בסוף.
אני הבטחתי לך, איילת, שאנחנו נבוא כדי לתת כאן מסר של אחדות בתקופה שמאוד מאוד קשה לנו באופוזיציה, מאוד קשה. אבל מגיע לכם, כי כמו עוף החול אתם קמתם. איבדתם את יוני, אבל לא איבדתם את הדרך, ונלחמתם בשביל להגיע לרגע הזה. אנחנו, כל הח"כים של יש עתיד, נהיה כאן בשבילכם. תמשיכו, ואתם לא לבד. תזכרו, אנחנו איתכם תמיד. זהו, תודה.
583 מילים של מירב בן ארי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.