קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, קובי, קובי סמרנו; איילת בדרך – דיברתי איתה, היא עדכנה אותי שעוד מעט היא צריכה להגיע לפה. כל האירוע הזה מוקדש ליונתן וגם למשפחה מאוד מאוד אמיצה, שלא פחדה והייתה מספיק אמיצה גם לחשוף את כל הסרטונים ואת כל המידע, ובעצם בזה סתמה פיות להרבה מאוד אנשים פה, גם בכנסת וגם בעולם; אלה שאולי חששו, וחשבו, ולא אהבו: אונר"א קדוש, או"ם, עניינים, סיפורים – לא, ארגון טרור לכל דבר ועניין.
ומה שאנחנו ראינו, מה שקרה עם יונתן, ז"ל, זה רק אחוז קטן, פתיל של אחוז ממה שקרה שם בפועל, עם כל הכספים, עם כל הכיסוי לחמאס, לכל המעורבות של חמאס בתוך אונר"א. אונר"א שבעצם הרימה את זכות השיבה הזו; אונר"א בעצם הפכה לתשתית לבניית מדינת פלסטין בעזה, ללאומיות של העזתים, וזה משהו מטורף, ועשו על זה שימוש באונר"א נגד עם ישראל ונגד מדינת ישראל.
אני נמצאת בתחושה מעורבת, כי כשהעברתי חוק אונר"א אחד הייתי בטוחה שזהו, סגרנו את הפרצה הזאת, ואנחנו מעיפים אותם מפה לצמיתות. אממה, היו פה שרים ופקידות בכירה שנורא פחדו, והלכו לפרשנות כזו או אחרת, מה שלא היה ולא נברא. בעיניי, החוק הראשון שעבר הוא היה מספיק, הוא היה מספק. הוא נתן את כל הפתרונות, גם לדעתי וגם לדעת הייעוץ משפטי של הכנסת.
אבל אחרי דיונים רבים בוועדת החוץ והביטחון הבנו שפשוט העסק תקוע. העסק תקוע. כולם מפחדים. ממה מפחדים? אלוהים יודע ממה מפחדים. יש פה אנשים שאומרים: באנו למשול, לא נותנים לנו – אז זו דוגמה. הינה, בבקשה, תעשו. אין מעצורים, אין מערכת משפט. הכול בסדר. העתירות תקועות בבג"ץ חדשות לבקרים. בג"ץ לא מתערב. לא מסוגלים.
אז אחרי דיונים רבים, דיוני מעקב בוועדה, ובתמיכה של יושב-ראש הקודם של הוועדה ובתמיכה – לפחות בזה יש קונסנזוס – של היושב-ראש הנוכחי של ועדת החוץ והביטחון, פשוט הבנו שאין ברירה, אין ברירה. וגם בשיתוף פעולה עם היועצת המשפטית לממשלה, כן, היועצת המשפטית לממשלה, והשר אלי כהן הרים את זה, הכנו הצעת חוק ממשלתית. אני לא אספר איך כתבנו אותה. לא אספר מה היה שם בדרך. אבל כן היה שיתוף פעולה ביני, בין היועצת המשפטית לממשלה, בין הייעוץ המשפטי של הוועדה, בין השר אלי כהן, ובסוף יצאה הצעת חוק ממשלתית. אממה, היא נתקעה בכנסת בגלל הבלגן הקואליציוני. אז נאלצתי להעביר הצעת חוק פרטית, כדי לזרז את העניינים.
בסוף זה קרה. זה קרה בזכות היועצת המשפטית של ועדת החוץ והביטחון, מירי פרנקל-שור, בזכות הצוות שלה, בזכות התגייסות של צוות הוועדה, בזכות בועז, יושב-ראש הוועדה, שנתן לנו ממש carte blanche, ואמר: תביאו את הנוסח, אני עושה את זה. פשוט נתן לנו את האפשרות להתקדם, ועשינו את זה. וגם שמעתי אחר כך, ככה, איפשהו, צלילים שהיו משרדי ממשלה שלא אהבו. כאילו, כולם רוצים להעיף את אונר"א, אבל אף אחד לא רוצה לקחת אחריות על זה. כאילו, רוצים כולם להיות ילדים טובים.
אז לא, חבר'ה. משרדי ממשלה היקרים – משרד האנרגיה, רשות מקרקעי ישראל – זה נגמר. אתם חייבים לפעול. החוק מאוד מאוד ברור. חברת החשמל חייבת לנתק את אונר"א מחשמל. חברת מקורות או חברת מים – ממים. גם מגז, משירותים פיננסיים. נגמרו התירוצים: זה לא אנחנו, זה מישהו אחר. חייבים לפנות אותם ממתחמים. זה לא נסבל שיש פה, חמש דקות מהכנסת, מתחם במעלות דפנה. שני שומרים שאונר"א הציבה שם, ומדינת ישראל הגדולה לא מסוגלת להשתלט. אז החוק נותן את האפשרות הזאת, ואומר, זהו, תפרצו, תעשו את זה. אני פרצתי לשם בכוחות הדלים שלי – מדינת ישראל הגדולה לא מסוגלת. אז עכשיו החוק נותן את זה ממש, אומר: זהו, אתם רשאים.
מתחם בכפר עקב, שנים רבות; זה שלנו, אבל לא מסוגלים להשתלט. אז יש בחוק הוראה ברורה לצבא: אתם חייבים להקצות כוחות. נגמרו התירוצים. ריבונות זה לא ריקודים. ריבונות זה לא שירים. ריבונות זה לא מילים יפות. ריבונות זה אחיזה בשטח, באדמה. ריבונות זה לתת שירותים לאזרחים בשטח הזה. זה להכניס ידיים לתוך הביוב, כי זו הריבונות.
אז מי שרוצה לרקוד ולשיר, יכול להמשיך. אנחנו קובעים את הריבונות בירושלים שלנו על ידי החוק הזה.
637 מילים של יוליה מלינובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.