קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי, לאחרונה עולה על הפרק שחלק מהסיכום או ההחלטות של התקציב כנראה גם יפגעו במרכזי החוסן, ומדברים אפילו על 50% ממרכזי חוסן שעלולים להיסגר. זה המקום לומר שיש רגעים שבהם בכנסת ישראל נדרש להפסיק לדבר על מספרים ותקנות ולהתחיל לדבר על בני אדם.
בחודשים האחרונים אני, כתושבת שדרות ובכלל, מסתובבת ביישובי העוטף בקרב המשפחות, בקרב הילדים. בכל ביקור יש דלת אחת שנפתחת מחדש, ושוב נזכרת מהו לב המאבק שלנו: מרכזי החוסן, המקומות הקטנים-גדולים האלה, שהפכו מאז 7 באוקטובר לעמוד השדרה הרגשי של עשרות אלפי תושבים.
שמעתי סיפורים שקשה לעכל, חוויתי סיפורים שקשה – אימא שעדיין מסרבת ולא מצליחה לישון לילה רצוף; ילד בן תשע שנצמד למטפלת שלו כי רק שם הוא מרגיש בטוח, מטפל צעיר שמספר לי שהוא עובד סביב השעון – כי אם אני לא אהיה שם, הם לא יעמדו בזה.
אלו לא סיפורים תיאורטיים, גברתי. אלה אנשים אמיתיים, עם שמות, עם חיים, עם פצע שעדיין פתוח. גברתי יודעת על מה אני מדברת, ואני לא צריכה לספר לגברתי מה זה נפש וכמה קשה טראומה ואסון שקורה. לכן, כל ניסיון לפגוע במרכזי החוסן, כל מחשבה על צמצום, על קיצוץ, על ביורוקרטיה, הוא לא ויכוח תקציבי – הוא ויכוח על הזכות הבסיסית של האדם להירפא; הוא ויכוח על הנשימה הראשונה שאדם לוקח אחרי טראומה; הוא ויכוח על היכולת של קהילה שלמה לעמוד על הרגליים.
מרכזי החוסן הם לא מותרות, גברתי, הם לא בונוס; הם קו הגנה ראשון של החברה הישראלית מול הטראומה האזרחית הגדולה בתולדותינו. מי שראה מקרוב אנשים שיוצאים מהטיפול חרדים, ומי שראה אותם, את אותם אנשים, אחרי חודשים של תמיכה, מבין מייד: זה לא פינוק – זו הצלה, זו מניעה, זו אחריות לאומית.
אנחנו כחברי הכנסת, גברתי, לא יכולים להרשות לעצמנו להתנהל כאילו הכול בסדר בזמן שהאדמה רועדת מתחת לרגלי התושבים שלנו. אי-אפשר לדבר על שיקום העוטף מצד אחד ולהחליש כלים שהופכים את השיקום – אני רוצה להזכיר לכולם: השיקום אינו רק בנייה של כבישים, בתים, תשתיות. השיקום האמיתי מתחיל בנפש, מתחיל בחיבוק הנכון, במילה הנכונה, במטפל הנכון. לכן אנחנו כאן כדי לומר בקול ברור, גברתי, כי במדינת ישראל יש ילדים שנחשפו לאלימות שלא תיאמן, שבה משפחות שלמות אפילו בפוסט-טראומה, שבה מתמודדים נלחמים כל יום מחדש על תקווה.
אני קוראת מכאן לממשלה, לשר האוצר: תסתכלו בעיניים של האנשים שמגיעים למרכזי החוסן, תראו אותם, תראו את המסע שהם עוברים, תראו את הטלטלה. זו לא הוצאה, זו השקעה בחיים של כולנו. המטפלים, העובדים הסוציאליים, המדריכים, המנהלים, אתם הגב שלנו. אתם אלה שמרימים את מי שקורס. אלה שמחזיקים את הקהילות בחיים. בשם כולנו, תודה.
אנחנו נמשיך להיאבק על מרכזי החוסן. זו לא תהיה שורה בתקציב אלא התחייבות מוסרית של מדינת ישראל. כי כל מי שלא מטפל בטראומה היום, ישלם עליה פי עשרה בעתיד, ואנחנו כאן לוודא.
בהזדמנות זו, גברתי – סליחה על החריגה – אני רוצה להודות באמת לראש העירייה, ראש עיריית שדרות וכל ראשי מועצות העוטף על המלחמה ההוגנת כלפי האזרחים, ובמיוחד לגב' הילה גונן, מנהלת מרכז החוסן בשדרות, שעושה עבודת קודש - -
- - והנושא הזה מדיר שינה מעיניה. מי ייתן ולא נצטרך לאותה - - -
494 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.