טרור מתנחלים בגדה המערבית באחריות ישירה של הממשלה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת וחברות הכנסת, במוצאי שבת הייתה הפגנה גדולה, חשובה מאין כמותה, בכיכר רבין לציון 30 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. כ-100,000 אנשים הגיעו, ללא תעמולה מיוחדת, ללא מאמצים ייחודיים, אבל בכל זאת הגיעו לכיכר, ואני בטוח שיש מאות אלפים אחרים שלא הספיקו להגיע אבל זוהי גם העמדה שלהם.

אני רוצה להגיד לאנשים שהפגינו בכיכר רבין: אני שותף שלכם. אנחנו בסיעת חד"ש-תע"ל שותפים לכם. אתם המפגינים האמיצים שבונים תקווה מציאותית למען האינטרס האמיתי של שני העמים לחיות בשלום.

לצערי הרב, להבדיל מהמפגינים, היו מארגני ההפגנה, שחשבו להציע רק לראשי האופוזיציה היהודים להגיע להפגנה, בלי השתתפות נציגי האוכלוסייה הערבית בכנסת. האם זו באמת המורשת של רבין? הרי כשרבין נרצח, הרוצח יגאל עמיר אמר בבית המשפט שהוא רצח אותו בגלל שהוא נשען על נציגי האוכלוסייה הערבית. ואני שוב פונה אל האופוזיציה ושואל אתכם: האם זו באמת המורשת של רבין – להתעלם מנציגי האוכלוסייה הערבית? לא. זו לא המורשת שלו.

ואני רוצה לחשוב, האם אני יותר מיליטנט מתאופיק זיאד, מי שנחשב המשורר הלאומי של הערבים בישראל? אז אם רבין יכול להישען על תאופיק זיאד ולבנות שותפות, האם אנחנו באמת לא יכולים לבנות שותפות כזאת? אבל אתם – וזוהי האמת – לא אמיצים כמו שהיה יצחק רבין.

המלחמה הסתיימה. אם האירוע המכונן עבור השמאל הציוני ב-30 השנים האחרונות היה הסכמי אוסלו, והימין תקף את השמאל: הייתם נאיביים, לא הבנתם את הערבים, אוסלו לא הביא ביטחון ולא הביא שלום, הביא אוטובוסים מתפוצצים, זהו הנרטיב של הימין. אבל האירוע המכונן עבור הימין מאז הסכמי קמפ דייוויד בשנת 1988 זה 7 באוקטובר והמלחמה האחרונה. המלחמה האחרונה של 7 באוקטובר – ממשלת ימין על מלא – יותר מ-90% מהיהודים הישראלים הצטרפו למלחמה או תמכו בה בחודשים הראשונים. טראמפ נתן גושפנקה לטרנספר, וזו המלחמה הארוכה והאינטנסיבית ביותר משנת 1948 עד עכשיו. זה הזמן שהצד הזה יתקוף את הממשלה – שהמלחמה הזו לא ניצחה את הסוגיה הפלסטינית למרות כל התנאים של ממשלת ימין על מלא, של 7 באוקטובר, של טראמפ, שרוב העם תמך בהתחלה, ושל המלחמה האינטנסיבית והארוכה ביותר. זו מלחמה שמעידה שאין פתרון צבאי. אין פתרון צבאי. זה הזמן לתקוף את הממשלה בלשון הזו, שאין פתרון צבאי.

היו הישגים צבאיים ברמה של האזור, היו פשעים נגד האנושות בעזה, אבל האם הממשלה הזו ניצחה את העם הפלסטיני? האם היא ניצחה את הסוגיה הפלסטינית? האם היא שינתה את הדבר הבסיסי שבין הים לנהר יש שבעה וחצי מיליון יהודים ושבעה וחצי מיליון פלסטינים? התשובה היא לא ולא ולא. זה נקרא ניצחון פירוס. עוד ניצחון כזה ואבדנו.

האמת ששני העמים יכולים להגיד את אותו דבר. שני העמים יכולים לדבר על ניצחון פירוס. האם ישראל רוצה לנצח כמו שניצחה בשנתיים האחרונות מול העם הפלסטיני, כולל 7 באוקטובר? האם הפלסטינים, אחרי שאיבדו 70,000 אנשים, כולל 20,000 ילדים, רוצים עוד ניצחון כזה? זה ניצחון פירוס לשני הצדדים. עוד ניצחון כזה ואבדנו, כך שני הצדדים צריכים להגיד. נכון שיש הבדל בין הכובש לנכבש, בין מדינה חזקה צבאית לבין כל תנועה אשר תהיה. לכן עצם העובדה שאין ניצחון ברור, זה יכול להתפרש שזה בוודאי לא ניצחון של הכובש. נכון, אבל בכל זאת, כל בן אדם שחשוב לו כל ילד קטן, לא רוצה עוד ניצחונות כאלה, לא לישראלים ולא לפלסטינים. זה הזמן להבין: אם אחרי המלחמה הזו, אחרי כל התנאים הללו, אין שינוי מהותי במשוואה העיקרית בין שני העמים, אם ממשלת ישראל לא הצליחה בתנאים הללו – היא לא תצליח אף פעם.

אני קורא לקבוצה הזו לאמץ את השיח הזה ולתקוף אותם אידיאולוגית, לא רק ברמה של כביכול, אלא להיות עיקשים; ולא ברמה של הדוברים בהפגנה הענקית שהייתה לזכר רצח יצחק רבין, שאין בה השתתפות של ערבים, אלא צריך להגיד בצורה ברורה שהם אזרחים לכל דבר והם לגיטימיים לכל דבר. אחרת, מי שינצח זה נתניהו, בן גביר, סמוטריץ' ולא אתם. צריכים להיות אמיצים – אומץ מוסרי מולם. הם נכשלו, והדרך שמאמינה בזכויות שני העמים היא זו שתנצח. תודה.