טרור מתנחלים בגדה המערבית באחריות ישירה של הממשלה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני שאדבר על חוק הגיוס, נכון בעיניי להתייחס לפרץ השנאה ומחול הטירוף שהתפרצו כאן בימים האחרונים. אמש, תוך כדי הידיעות על היעדרותה של הפצ"רית וחילופי ההאשמות, דיברתי עם אחד החיילים. בשפה של חייל פשוט הוא אמר לי אמת עמוקה: חזרנו מהמלחמה מול חמאס וגילינו שיש מלחמה בתוכנו. בא לי לקחת את כל השונאים שיש בישראל לסיבוב אחד איתי בעזה, שיראו מי האויב האמיתי שלנו. אחים שלי, גם אם אני משתגע מהדעות שלהם, הם אף פעם לא האויבים שלי. חברים שהדעות שלהם הפוכות משלי הצילו לי את החיים. אחי, חייבים להרגיע. אנשים כאן מתפוצצים משנאה. שנאה תהרוס לנו את המדינה.

נדמה לי שהחייל, צעיר פשוט ואנונימי, משקף את דרכם של הרבה יותר ישראלים מכפי שהשתקף בדברים של מי שהציעו לחזור מהר מהר ליד איש באחיו. דווקא מבימת הכנסת, מהמקום שהפך סמל של קיטוב ווולגריות, אני מבקש לומר לישראלים המודאגים, האוהבים, האכפתיים, האחראים, המתנדבים, שבוחרים תמיד באהבה על פני שנאה: אל תתייאשו, אתם הרוב. יש אשליה אופטית שגורמת לכם להרגיש שאתם מיעוט. הווליום של הקולות המפלגים יוצר את האשליה שהם יותר מהמספר הריאלי שלהם, אבל האמת היא שהארץ שלנו מלאה בטוב, בנדיבות ובערבות הדדית – בשדה הקרב, במחלקות הפצועים, בבתי האבלים, בשדות התבואה בעוטף, במשפחות החטופים ובכל מקום שצריך. בישראל יש המונים שעל השאלה: מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו? יענו בשקט: עכשיו, היום, כל יום, תמיד. החייל האנונימי מייצג את הרוב האנונימי.

חייבים להיאבק בקיצוניים שמפרקים את הבית על כולנו, בלי רגשי נחיתות, בלי לשתוק ובלי לפחד. אם נהסס ואם נשתוק, נגלה שהסדקים הופכים לקרעים, ואולי נתעורר כשיהיה מאוחר מדי לתפור ולתקן. לפעמים, אם לא מתעוררים בזמן ולא עומדים באומץ מול הטירוף, אי-אפשר לאחות לב שנשבר, אי-אפשר לשמור על בית משותף. והכי כואב – אם נשתוק, לא בטוח שנוכל לומר למשפחות השכולות, לפצועי המלחמה, למילואימניקים ולמשפחותיהם, שקורבנם לא היה לשווא.

בזמן שהפושים על היעדרות הפצ"רית קפצו והרשתות סערו, ישבתי סביב שולחן עם 25 פצועי מלחמה והרבה מתנדבים טובים. הפער בינם לבין החדשות היה בלתי נסבל – בין גדלות הנפש שלהם לבין צרות העין של אחרים, חלקם משפיענים ופוליטיקאים. כולנו מכירים את התופעה הזאת. אנחנו ניצבים כמעט מדי יום מול שתי תמונות של ישראל: תמונה אחת של ישראל הפוליטית והתקשורתית, ושם רואים ישראל מלאה בשנאה; תמונה שנייה של ישראל הלוחמת והמתנדבת, וזו תמונה של ישראל מלאה באהבה. איזו תמונה היא פייק ואיזו תמונה היא אמיתית? שתיהן תמונות של ישראל. איזו תנצח? אנחנו, הרוב הבלתי-נראה, אנחנו ננצח.

פעם אמרו לי לוחמי גולני שבתוך עזה הם לא הקשיבו לרדיו הישראלי ולא גללו ברשתות. לקרוא את השנאה בארץ החליש אותנו מול האויב, הם אמרו. יֵדע כל מי שמרעיל, מפיץ שנאה ומעמיק קיטוב, שאין ערך למילים יפות שלו על ביחד ננצח או על גב ללוחמים ומשפטים יפים אחרים. מי שמפרק אותנו מבפנים מחליש אותנו מול האויב; מי שמפזר רעל בתוכנו, לא יוכל להגיד שידיו לא שפכו את הדם הזה; מי ששותק לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.

למען הלוחמים, למען כל מי ששילמו מחיר במלחמה הקשה ולמען הרוב הישראלי, ניאבק מול השונאים והמפלגים על המשותף, על הראוי, על התיקון של מה שחייב תיקון, אבל בלי להוסיף הרס, על הארץ היפה, הפצועה והטובה שלנו.

וכמה מילים על חוק הגיוס. גם אחרי שנתיים עקובות מדם, גם אחרי ש-921 לוחמי צה"ל נפלו במלחמה ועשרות אלפים נפצעו, הממשלה והקואליציה מקדמות חוק השתמטות. צה"ל אומר שהוא חייב 12,000 לוחמים ותומכי לחימה באופן מיידי כדי להגן על ישראל. הממשלה מציעה אלפים בודדים, ומתוכם אפשר גם שירות אזרחי, מתוכם אפשר גם חרדים בגיל 26 עם משפחה, מתוכם לאו דווקא לוחמים, ותכלס, גם 75% מהמספר הנמוך ממילא – אפשרי, כי רק מעבר לכך יחולו סנקציות. כלומר, מאחורי המילים היפות על חוק גיוס היסטורי נשארת מדינת ישראל ונשארים המילואימניקים עם מספר קטן של לוחמים שאולי יבואו. לכל הלוחמים שמחכים שמישהו ייכנס איתם מתחת לאלונקה הממשלה אומרת בפשטות: תמשיכו לחכות.

אפשר לדבר על כך עוד רבות, אבל בחרתי להביא כאן מעט מדבריו החשובים של הרב בני קלמנזון. הרב בני, שהקים ישיבה, איבד את בנו אלחנן, גיבור ישראל, ששילם בחייו על הצלת חיי תושבי בארי; איבד שני אחיינים, אחד מהם, פדיה, במלחמה; איבד גם גיס בפיגוע, הרב מרק. איש תורה ומעשה ששילם על אהבת הארץ מחיר עצום, ודווקא מתוך התורה מבקש להשמיע קול צלול ובהיר על חובת הגיוס. הרב, אגב, מגדיר את עצמו איש רגיל שאוהב את עם ישראל. הלוואי שיהיו בתוכנו כמה שיותר אנשים רגילים ואוהבים כמו הרב בני.

הינה דבריו, חלק מהם מתוך ליבו המדמם. הוא מתייחס להפגנת המיליון נגד הגיוס: "ההפגנה של אחיי, בני עמי, בניהם של אברהם יצחק ויעקב, שותפיי לאמונה באל שהתגלה לאברהם אבינו כמסופר בפרשת השבוע". אל מול ההפגנה הזאת, "ההפגנה למען חטא ועוול נוראיים, למען סכנה קיומית למדינה – – – אני חש שהגוף רועד, ורגשות של חרדה, כאב, בושה וחשש מציפים אותי, ואני מתפלל ומקווה שאיני היחיד שאלה תחושותיו.

"חרדה. חרדה לקיומה של המדינה שלנו, מדינה שבעזרת אלוהי ישראל היא המגינה היחידה של העם היהודי מול אויבים ושונאים רבים כל כך. מדינה שמוגנת רק על ידי חלק מהעם, על ידי חלק קטן מדי, על ידי קומץ בעלי תחושת אחווה, שותפות ואחריות. קומץ שלא יצליח לגייס מיליון איש לשום הפגנה. קומץ שהסכים לפגוע בנוחות שלו, בזוגיות שלו, בהורות שלו, בפרנסה שלו ובלימודים שלו, בין בקודש ובין בחול. חלק מאנשי הקומץ הזה הסכימו למסור גם את הנפש, כמו בני אלחנן, השם ייקום דמו, וכמו אמִתי גרנות, השם ייקום דמו, בנו של האפיקורוס שאין לצרפו למניין, כך לפי דעתו של אחד ממובילי הפגנת המיליון. זוהי חרדה קיומית, ממשית – – – כאב. כאב על כך שבני הישיבות של העולם החרדי חוששים שמא עזרה למדינה היהודית, שניצבת מול אתגרים וסיכונים ממשיים ומיידיים, תערער את אמונתם. כאב בגלל חוסר האמון של החברה החרדית, חוסר אמון שמתבסס על ניסיון אמיתי בחלקו – – – כאב על מה שמונע מהם להיחלץ ולסייע למדינה בעת מצוקתה, אותה מדינה שתמיכתה בעולם הישיבות הביאה אותו לשגשוג שכמוהו לא היה מעולם – – – חשש. יש לי התנגדות עמוקה לחוק הגיוס המוצע. התנגדות שבראש ובראשונה היא תורנית, ערכית וציונית. החוק הזה פוגע בערכי היסוד של תורת ישראל ובערכי היסוד של מדינת ישראל. הוא פוגע בערבות ההדדית, באחריות הלאומית, באהבת האחים, בשוויון בנטל, בהגנה על הארץ. יש לי חשש גדול שהחוק הנורא הזה יצליח. חשש שמא חסרונותיו עלולים לייצר חוק שהוא גם עוול מוסרי וגם סכנה קיומית, חוק שדגל שחור מתנוסס עליו מכל כיוון ומכל בחינה. חשש שמא הערך העליון הזה של התורה המְצווה על יציאת חתן מחדרו וכלה מחופתה כאשר נרצחים יהודים בהמוניהם – יובס. חשש שמא ערכיה של מדינת ישראל – השותפות, האחווה, עזרת ישראל מיד צר והצורך לעשות את העולם הזה טוב יותר – ינוצחו. וכן, חשש שמא העקרונות הגדולים יירמסו בגלל השיקולים הקטנים. חשש שמא נוותר על הערכים הקדושים שלנו למען שימור הקואליציה, זו העכשווית מסיבותיה שלה היום וזו העתידית מסיבותיה שלה מחר – – – חשש כי העיסוק המקטב בשנאה ימנע את האיחוד המתבקש סביב העם והמדינה – – – יש לי חשש גדול שהברכה שיצאה מהמלחמה המקוללת הזאת – ברכת האחדות והערבות ההדדית – תיעלם בערפל הפגיעה בערכי האחווה הישראלית הבסיסית".

ומסיים הרב בני קלמנזון בתקווה: "את כל החולשות שלנו ראו סנוואר ונסראללה בבוקר היום הנורא ההוא. בערבו הם גילו עם ישראל אחר. עם של אנשים שאותם לא הכירו. יכול להיות שההפגנה נגד הגיוס – ההפגנה שהיא נגד התורה ונגד המוסר ונגד השותפות ונגד הרעות – תהיה ממש ממש גדולה. אבל התורה והמוסר ואהבת העם ואהבת הארץ – גדולים עוד יותר". תודה רבה.