קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני. וואו, להיות כאן היום זה באמת אחד הרגעים המביכים והמשפילים של כנסת ישראל. היינו אמורים להיות המגדלור – אני כבר מסתפקת בבית, בחצר, בגדר. מגדלור – כנסת ישראל. איזה ביזיון. מה עשיתם מהכנסת הזאת, הרשות המחוקקת.
קודם כול צריך לומר שמי שהיה צריך לנמק עכשיו את האי-אמון היה חבר הכנסת גלעד קריב, שהשתמש בזכותו, זכות פרלמנטרית של חבר כנסת, לבוא ולצעוק צעקות ביניים במסגרת דיון במליאה. הוא הוצא על ידי יו"ר הכנסת, או יו"ר חצי הכנסת, כמו שקורא לו יו"ר האופוזיציה. ואם יורשה לי, עניין התואר – באמת, התואר, הכבוד, זה מה שאכפת להם. אז היות שהוא הוצא, בעצם נשללה ממנו הזכות לבוא ולנמק עכשיו את האי-אמון מטעם הסיעה שלנו, וזה גם עוד חלק, עוד חלק מהביזוי ורמיסת הזכויות של חברי הכנסת מהאופוזיציה. ואז באים בטענות ובעלבונות כאשר אנחנו מסתכלים על יו"ר הכנסת וכבר לא רואים אותו כאחד כזה? הוא לא יו"ר הכנסת של כל הבית. הוא אמור להיות בתפקיד ממלכתי, בתפקיד שמאחד, בתפקיד שמייצג את האופוזיציה ואת הקואליציה. הוא לא עשה את זה היום, כמו שהוא לא עשה את זה במשך הרבה מאוד זמן. ככה לא נראית כנסת ישראל, וככה לא נראה תפקידו של יו"ר רשות. לבוא ולהסתכל – או לא להסתכל – בעיניים של יו"ר הרשות השופטת, לעשות שימוש בכיסא ובכוח ובשררה שלו, בכוח, כדי לבזות את יו"ר הרשות השופטת, נשיא בית המשפט העליון – מה זה, אם לא תחתית של התחתית? גועל נפש. אז אני כבר לא חולמת על מגדלור, בואו רק נהיה כנסת ישראל.
הכנסת הופכת לכלי שרת בידי השלטון, זה מה שקורה כאן. היא מפסיקה לייצג את העם, והיא ממשיכה ועשה דבר אחד: מייצגת את ההישרדות הפוליטית של היחידים, ובמקרה הזה – של ראש הממשלה, שכולנו רואים עם מה הוא מתמודד, עם אותו משפט שמדינת ישראל הגישה נגדו בגין שחיתות. לא יעזור לכל סיפורי הסרק ולשקרים שלהם, יש כאן ראש ממשלה תחת שחיתות שעושה שימוש פסול בכוח שלו כדי להרוויח עוד ועוד כוחות ועוד ועוד - - -
העניין הזה של שימוש בכוח ובשררה, להרחיק ולסתום פיות, עוד דוגמה, מה שקורה כאן עכשיו.
אגב, זה אומנם בתקנון, אבל גם באמת בשיקול הדעת. יש ליו"ר שיקול דעת להחזיר את חברי הכנסת, במיוחד היום, שאנחנו בפתיחת המליאה והוא מתיימר להיות היו"ר של כל הכנסת. אז אמור להיות כאן איזשהו סוג של התעלות על אותו רגע כדי לאפשר כאן לחברי הכנסת להביע את דעתם. איזה כלים כבר יש לחברי כנסת מהאופוזיציה, אם לא להיות פה בפרלמנט ולהילחם? אז הינה, גם את זה כבר לא נותנים להם.
ובאמת, אני מסתכלת החוצה – מעבר לניתוק הזה שיש כאן, מה אתם עושים כבר, את המלחמה הבאה? נגמרה המלחמה, אין לכם יותר אויבים, ועכשיו לקחתם את האופוזיציה כאויבים? האופוזיציה, בית המשפט, התקשורת – אלה האויבים שלכם? אותם אתם רוצים לנצח עכשיו כי הפסדתם בכל הטרלול הזה של לנסות ולהסביר לציבור שהבסתם את חמאס והחזרתם את כל החטופים וכל הדברים? זה מה שראש הממשלה עומד ועושה כאן, משקר ומשקר ומספר סיפורים. בזה הוא טוב, בלספר סיפורים. אבל הקשבתם לדבריו, לא יצאה שם מילה אחת של אמת. זה חוק הגיוס? לפני רגע אמרתם: נגייס את כולם. עשיתם קמפיינים: אתם אזרחים סוג ב', ואמרתם: שוויון, שוויון, אזרחים סוג ב'. מי אזרחים סוג ב'? מי, אלה שנשארים בבית או אלה שמתגייסים? אלה שעשו כבר שישה ושבעה סבבים או אלה שאתם פוטרים? איך אמר דרעי? זה חוק הסדרת מעמד הלומדים. זה מה שהוא אמר. זה לא חוק הגיוס, זה חוק הפטור מגיוס. אבל עכשיו עומד כאן ראש הממשלה ומסביר למה החוק הזה הוא היסטורי. למה? כי קראנו את המסרים שלכם, קראנו את דף המסרים. אתם הולכים גם את זה לארוז באיזו אריזה מתקתקה, כמו שעכשיו שמענו, "חוק היסטורי" ו"נצליח לגייס". באמת, מה, אתם עובדים עלינו? כמה אפשר לספר סיפורים? כמה אפשר לכבס מילים? כמה, אתם חושבים, יאמינו? אי-אפשר, די, זה לא אמין. זה לא אמין, הסיפורים האלה.
ואתם יודעים מה הדבר הכי גרוע? אני אומרת את זה, באמת, בשיא הכאב והחשש, אומרת את זה מכל הלב: ברגע שלא מסתכלים למציאות בעיניים ומתחילים עוד הפעם עם נרטיבים, ולייפות אותה, ולהגיד: זה לא בדיוק ככה, ולספר סיפורים, ולא לומר את האמת – אנחנו נגיע לאסון הבא. הרי זה מה שקרה לנו לפני 7 באוקטובר. כל הזמן סיפרו סיפורים, כל הזמן סיפרו שקרים, פשוט עבדו על הציבור – ובא עלינו האסון הנורא הזה. אז למה עכשיו לא לומר את האמת? תתמודדו עם האמת לאמיתה – המורכבת, המורכבת, לא הכול שחור-לבן. הציבור מספיק אינטליגנטי בשביל להבין מה נכון ומה לא. למה לספר לו סיפורים? זה בנפשנו לומר את המציאות, להסתכל למציאות בעיניים.
אז איך אתם רוצים שנגיד שיו"ר הכנסת הוא באמת מייצג את כל הכנסת כאשר הוא לא מייצג אותנו, כאשר הוא לא ממלא את תפקידו כראש הרשות המחוקקת ומבזה את הרשות השופטת, כאשר מספרים סיפורים פעם אחר פעם? זו התנהלות מכוערת. זו התנהלות מסוכנת. זו רמיסה אמיתית גם של הממלכתיות, גם של כללי המשחק, גם של עצמאות כל המוסדות השיפוטיים. לשבת כאן על הבמה ולהגיד שהוא מאזן את הכוחות בין הרשויות כשהוא מבזה את הרשות השופטת? איזה מין שקר זה? פשוט כזבים שיוצאים מהפה. ובאמת, הביזוי לא היה כל כך מחריד ומסוכן כמו שהוא עכשיו. הדבר הזה הוא יותר גרוע מלומר שזה ביזוי. זוהי הפרת אמונים למדינת ישראל, לחוקיה. זאת הפרת אמונים אמיתית. אם אנשים פה שמקבלים את הכוח ואת השררה לא מבינים את המשמעות של התפקיד שלהם, של לשבת כאן ולהשתמש בכוח בזהירות – ולא להשתמש בו: בואו נעיף את זה, ובואו נמחק את זה, ובוא נדרוס את זה – כשאנשים לא מבינים את זה, הם מביאים לאסונות.
וראינו כאן היום בדיוק את הדוגמה המכוערת הזו. אלה הפנים המכוערות שלכם שנחשפות – ניצול המיקרופון והבמה כשיושב נשיא בית המשפט העליון ולא יכול לענות. הוא לא חבר כנסת, אין לו מיקרופון. הוא נאלץ לשבת כאן למרות שהוא לא הוזמן כדין וכנשיא בית המשפט העליון – מתוך איזה מקום ילדותי: בואו לא נשלח לו הזמנה כנשיא, בואו נשלח לו הזמנה רק כאילו הוא שופט. ככה נעליב אותו וככה גם נקרוץ לבייס, כי יש לנו פריימריז. בואו נקרוץ להם ונגיד להם: הינה, תראו איך אנחנו נכנסים בו. כי זה מה שעובד.
אבל מה עם הנזק לדורות, ומה עם הנזק לכולם? ומה עם הנזק לתפקיד ולביזוי של התפקיד הכל-כך חשוב הזה, להיות כאן יו"ר הכנסת ישראל? כמה אפשר לקחת את הכנסת הזאת, להפוך אותה לסניף של מפלגה, להזמין את כל קבלני הקולות, להפוך אותה אך ורק לסניף של פריימריז? כמה? הדבר הזה הוא פשוט לא יתואר.
אין אמון. אין אמון בממשלה הזו, ואין אמון בכנסת הזו, בין היתר כי כל החלטה שאתם לוקחים – מתוך כוונת מכוון וזדון – מעוררת ריב ומחלוקות. במקום שפעם אחת תעשו את המעשה הנכון, תהיו במקום – איך שמעתם פה עכשיו את ראש הממשלה עם הקו החדש? "מאחד, מאחד, מאחד". אז תרדו מהמילים המתוקות והיפות האלה, תעשו את המעשה הנכון, או שתלכו כבר הביתה ותיתנו לאחרים לעשות כאן סדר, חוק וסדר במדינת ישראל. אין לכם לגיטימציה. אתם לא לגיטימיים בהתנהלות שלכם. אתם לא מאחדים ולא מציבים כאן שום אופק ושום אלטרנטיבה ראויה לעם המדהים הזה – שבכל מקום אחר לא רצה לשמוע את הפוליטיקה, לא רצה לשמוע את העלבונות; רצה לנשום אחרי שהוחזרו החטופים, רצה לנשום, רצה לשמוח, ובמקום זה אתם מסמנים את המלחמה הבאה.
המלחמה על התודעה, המלחמה שבה אתם מנסים למחוק את הזיכרון, המלחמה שבה באמת אתם מסמנים את העם שלכם, אותנו, כאויבים. בושה לכם.
1,179 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.