מדיניות ממשלתית כושלת: הזנחת החברה הערבית בכל תחומי החיים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית, מילה לגבי התגובה של השר כהן – שלא נמצא, נדמה לי – לחבריי מהמפלגות שרוב בוחריהן ערבים. אני חושב שהוא שוגה עמוקות בכך שהוא יוצר איזו זיקה בין המציאות, הרווחה הטובה יותר במדינת ישראל לעומת חלק גדול מהמדינות הערביות שבסביבה, לבין הזכות המוקנית לאזרחים ישראלים לבקר, ולבקר בחריפות – בוודאי אזרחים שמדינתם ישראל נלחמת בבני עמם – לבקר בחריפות את המדינה שלהם. לגיטימי לחלוטין. מותר. הם לא צריכים לנשק שום דבר. הם צריכים להרגיש כאן בבית ולהיות אזרחים נאמנים, כמו שהם, ברובם העצום עצום.

אני רוצה להצטרף לדברים, או להצעת האי-אמון שהגישו קודמיי. נתניהו ראש הממשלה מורתע, פסיבי, ולכן נכשל בהשבת החטופים. העיקרון שהשלום מתחיל בתוכנו הוא לא איזו אמירה מתייפייפת, ניו-אייג'ית כזאת. הוא אמירה בעלת משמעות פוליטית רחבה. והייתי אומר שאין אפשרות לבצע מהלכים גדולים, מרשימים, בתחום החקיקה המשפטית המשטרית, בתחום היציאה למלחמות, בתחום כינון הסכמים מדיניים, בתחום או בתביעה מאזרחים, מעשרות אלפים, אולי מאות אלפים, לשרת מאות ימים בשנה. העיקרון של תיעדוף בין מלחמה לבין פדיון שבויים חייב להיעשות מתוך קונסנזוס רחב, רחב מאוד.

ראש הממשלה יודע. הוא עושה את הסקרים שלו. הוא יודע היטב שיש רוב בעם לקבלת המתווה להחזרת החטופים על כל המחירים שבו, ועליו לקחת את האחריות ההיסטורית ולקבל עליו ולהחיל על כולנו את המחירים הקבועים באותו מתווה, אותו מתווה שלפני שנה חסר שבועיים, שלושה הוא הביא לקבינט ניהול המלחמה. והוא יודע את המחירים. תפקידו להביא אותם בלי קשר למתווה המסוים, אבל הוא מכיר את המחירים, ועצירת המלחמה היא חלק מזה, והשיבה הביתה למרבית השטח ברצועת עזה זה חלק מזה. את זה אנחנו כולנו חייבים לקחת על עצמנו ולהתחלק באחריות, בסיכונים שאכן קיימים בכך. אני אומר את זה כישראלי, כחבר הבית הזה, וכמי שחי – הוא ומשפחתו וחבריו ושכניו ושותפיו – על גבול רצועת עזה.

ראש הממשלה מפחד מעמדת שותפיו הקיצוניים לממשלה יותר מאשר מהמחיר הנורא של פגיעה באחדות העם ובחוסננו הלאומי. אני מבקש מהכנסת להביע אי-אמון בו.