קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ראשית, אני מבקש לברך על חזרתו הצפויה של עידן אלכסנדר, בבחינת ברוך מתיר אסורים. מכאן נבטיח ונקרא להשבת כל החטופים. זו האחריות של מדינת ישראל.
חברות וחברי הכנסת, הממשלה הזו צריכה ללכת הביתה, קודם כול בגלל שהיא מפרקת אותנו מבפנים. היא מפלגת אותנו, היא פוגעת בלגיטימציה של מערכת המשפט ומערכת הביטחון, היא חיה מתדלוק שנאת חינם דווקא בימים שאנחנו צריכים יותר מכול את הערבות ההדדית. בעת הזו הרבה יותר חשוב שנהיה מאוחדים בינינו, שנגיע להסכמות ונתקדם מול האתגרים העצומים, מאשר ההגדרות של ימין, שמאל, דתיים וחילונים.
ממשלה שלמעלה משנה וחצי לתוך מלחמה קשה ממשיכה לקרוא לבנים ולבנות שלנו – או אולי יותר נכון להגיד: לבנות ולבנים של הציבור המשרת – ולא מסוגלת לקדם מתווה שירות חדש, ממשלה כזאת לא ראוי שתמשיך. ממשלה שהמילה אחריות לא נמצאת במילון שלה הלכה למעשה, ממשלה כזו לא יכולה לתקן.
כן, תמיד בקואליציה עושים ויתורים. תמיד יש גם שיקולים פוליטיים. אבל מקום שבו השיקולים הפוליטיים נמצאים לפני ביטחון המדינה – דבר כזה אני לא זוכר. מעולם. אני לא זוכר קואליציה שבה רבים כל כך מדברים – ובצדק – גבוהה-גבוהה על החיילים שלנו, אבל מפקירים אותם לבדם ולא דואגים להם לתגבור; שבה מכריזים על חשיבות השבת החטופים אבל לא מוכנים לשלם את המחיר; שבה מדברים על שינוי פני המזרח התיכון ומתעסקים במקום זה עם שינוי המשטר במדינת ישראל. זו קואליציה מנותקת קשר מהעם, וכאמור, דווקא ברגעים שאנחנו צריכים להתאחד ולגייס את כל הכוחות שלנו הקואליציה הזו מחלישה אותנו.
אתם יודעים, אני פגשתי היום משפחות חטופים פה במשכן, שאמרו לי דבר כואב שהיה לי קשה להתמודד איתו: אנחנו סומכים רק על טראמפ – זה מה שהם אמרו. ואני אומר שהעובדה שבמדינת היהודים צריכים להסתמך על נשיא ארצות הברית היא בעיניי כתם על הממשלה הזו. מה שקורה בימים האחרונים הוא בלתי נתפס. הממשל האמריקני מודיע על מתווה הומניטרי, על קידום מתווה חטופים ועל שחרור של חייל ישראלי שנחטף, ורק לאחר מכן מגיע השליח האמריקני לשיחת עדכון בישראל. הממשלה הזו לא מנצלת את ההזדמנויות, והתוצאה היא שבמקום להוביל, אנחנו נגררים.
התיאום האסטרטגי, אדוני יושב-ראש הכנסת, בין ישראל לארצות הברית הוא אבן יסוד בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. הוא לא חונה במשרד לביטחון לאומי, הוא של מדינת ישראל כולה, והפגיעה בו היא פגיעה בביטחון ישראל. אני חושב שמה שאנחנו רואים בהקשר הזה, באובדן של הקשר עם ארצות הברית, שהולך ומידרדר, זה רע מאוד, וזה חוסר הבנה וחוסר קריאה של המציאות.
טראמפ החליט לשנות את המזרח התיכון, ולנו יש הזדמנות – יש הזדמנות להשיב את כל חטופינו; יש הזדמנות להחליף את שלטון חמאס ולפרז את רצועת עזה בראייה ארוכת טווח; יש הזדמנות לבנות ציר עוצמתי מול איראן ולהחליש את השלוחות שלה מתימן ועד בירות; יש הזדמנות להיכנס לעולם אדיר בשוק ה-AI עם השקעות דרמטיות וביצור מעמדה של ישראל כאומת הייטק.
במקום זה, הממשלה הזו מתעסקת בחזרה להפיכה משטרית, בעלילות דיפ-סטייט, בפגיעה בארגוני הביטחון ובהנצחת ההשתמטות מגיוס. יש לנו עדיין הזדמנות לעלות על העגלה, לשנות באמת את המזרח תיכון. וכמו שמאיר אריאל שר: העגלה נוסעת אין עצור, קפצת לא קפצת היום, חלפו שניותיים, והינה נשארת מאחור. ואסור שנישאר מאחור.
חברות וחברי הכנסת, אי-אפשר לחכות שיפתרו לנו את הבעיות, כי מי שיפתור אותן יעשה את זה קודם כול לפי האינטרסים שלו עצמו. את השבת החטופים אנחנו צריכים לקדם. את הנורמליזציה עם סעודיה ועם מדינות נוספות אנחנו צריכים לקדם. להסיר את איום הגרעין האיראני, זה מה שאנחנו צריכים לקדם. ואחד הלקחים מ-7 באוקטובר, ואולי החשוב ביותר שבהם, הוא שצריך ליזום גם בזירה הצבאית וגם בזירה המדינית, ומדיניות של שב ואל תעשה על מנת לשרוד היא תקלה היסטורית.
אני ממליץ לראש הממשלה, ואם הייתי במקומו, הייתי עולה על כנף ציון, טס לבית הלבן, טס למדינות השכנות, ולא חוזר עד שאני מבטיח את האינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים של מדינת ישראל, עד שאני מחזיר את חטופינו. במקום זה, לצערי, ראש הממשלה יושב במשרד ומקליט סרטוני תעמולה עם מראיין קשוח.
בכדורגל ידוע שמי שמשחק בונקר בסוף חוטף גול. והגישה הזאת היא גישה שנוהגים לא מעט במהלך המלחמה. צריך לצאת מהבונקר, לעלות להתקפה, להשתמש בכל הכלים. נתניהו כבר אמר שהוא ליגה אחרת. בינתיים נראה לי שהוא מוריד אותנו ליגה. אם המאמן שלנו לא מצליח והשחקנים לא נותנים את הכול על המגרש – ובמקרה הזה השחקנים הם משרדי הממשלה – הגיע הזמן להחליף אותו ואותם. הגיע הזמן להחליף את הממשלה, את ממשלת הפילוג הזאת, בממשלת הסכמות לאומית, ממשלה שתחזיר אותנו למגרש רעבים, נחושים, אבל בעיקר – שתחזיר אותנו למגרש פחות מפולגים והרבה יותר מאוחדים. רק כך ננצח. תודה רבה.
713 מילים של בנימין גנץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.