קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
ברשות היושבים פה, ברשותך, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, משפחות יקרות, ובעיקר אתן, אחיותיי האלמנות, אני ניצבת כאן היום לא רק כחברת כנסת אלא כאישה שבאה מן השבר הזה – כאלמנה שמכירה את נבכי הכאב הטמון במסע הזה. זה המקום להודות ליוזם היום המיוחד הזה, חבר הכנסת מתן כהנא, על הרגישות הניכרת הגדולה לנושא, לאנשים ולנושאים.
אני מכירה את הריק הזה. אני יודעת מה זה לקום בבוקר כשמכה בך הידיעה שאהובך לא ישוב עוד לעולם. אני מכירה את התחושה של להיכנס לבית ולדמיין לרגע שהוא שם רק כדי להבין שזה כבר לא יקרה. אני יודעת איך זה מרגיש כשהגעגוע תוקף פתאום באמצע היום, חותך, מרטש לך את הלב כשאת רק מבקשת להמשיך הלאה, ופתאום צף זיכרון, ניגון, ריח, מילה שמחזירים אותך לרגע ההוא שבו הכול התנפץ לרסיסים שהוטל עלייך לאסוף.
מאז שהתאלמנתי נקריתי למאות בתי אלמנות – נשים צעירות, נשים מבוגרות, אימהות לילדים קטנים, נשים שבעליהן נפלו בהגנה על העם והארץ. כל אחת שאלה את עצמה: איך אני ממשיכה, איך אני לא מאבדת את עצמי בכאב, איך אני מצליחה לחיות שוב כשהחיים כפי שהכרתי אותם נגמרו, ואם זה בכלל אפשרי. זה לא משהו שהפסקתי לעשות גם אחרי שנכנסתי לכנסת – להפך, מאז תחילת המלחמה אני פוקדת תדיר בתי אלמנות; לא רק בשבעה, אלא גם אחר כך, כשהבית כבר ריק מאנשים, כשהן נשארות רק עם הדמעות השקטות, כשהשאלות הקשות מתחילות להדהד. אני אומרת להן תמיד: החיים חייבים להימשך. זאת לא קלישאה – יש חיים אחרי האובדן הזה. זה לא אומר שהכאב נעלם, זה לא אומר שהגעגוע מתפוגג. להפך, הוא הופך להיות חלק ממך. את לומדת לחיות לצידו. כי אנחנו חייבות את זה לעצמנו, לילדים שלנו וגם לבעלים שלנו שנפלו. הבעלים היפים והטובים שלנו הם שנלחמו כדי שאנחנו נמשיך, כדי שנחיה, כדי שנקים בתים, כדי שנאהב, כדי שנגדל דור חדש של ילדים גיבורים. הם מסרו את נפשם עלינו, ואנחנו בדרכנו שלנו צריכות לקיים את הציווי "במותם ציוו לנו את החיים".
לפני כשנה קיימנו בכנסת כנס גדול לאלמנות המלחמה. ישבו בו נשים גיבורות מכלל המגזרים, נשים אדירות, שהוכיחו שהאלמנות לא שברה אותן, ואולי להפך. העולם חושב שאלמנה היא אישה שנשארה לבד, שאין לה עתיד, שאין לה דרך להמשיך, אבל בדיוק ההפך הוא הנכון: המסר של הכנס היה שאנחנו בוחרות בחיים, שאנחנו בונות את חיינו מחדש, שאנחנו נקום כל בוקר עם הכאב ועם הגעגוע, אבל גם עם ההבנה שזאת המשימה שלנו; שאנחנו בוחרות בחיים, ולא בעוד סתם חיים, אלא בחיים מלאי משמעות ושמחה.
כאן אני רוצה לספר על פרויקט שהתרגשתי לפגוש לאחרונה. משפחת מאיר, שבנה דוד נהרג במלחמה, פרסמה קריאה נוגעת ללב: "למשפחת מאיר דרוש גיס!" ואני מצטטת: "לענת, גיסתנו הצעירה והאהובה, מבוקש בן זוג. דוד איננו. ענת שודרגה לדרגת אחות, ואנחנו נעשה הכול כדי שהיא לא תהיה לבד. אם היה לדוד רגע להרים טלפון, זאת הייתה הבקשה שלו מאיתנו. הגבר הזה לא יהיה תחליף לדוד שלנו! הוא גם לא צריך להיכנס לנעליים שלו (קשה) אלא להיות האיש שיעטוף את הלב השבור בהמון אהבה. תכונות נדרשות: גבר מהמם וחזק עם לב ענק שיכול להכיל כאב וגעגוע לצד התמסרות ואהבה גדולה; כתפיים רחבות להניח עליהן את הראש וידיים טובות ומחבקות. גבר חסון ויציב גם בעיתות סערה, שמסוגל לחיות פער של כאב גדול לצד חיים טובים ומוארים. דע את זכויותיך: להתחתן עם האישה הטובה בעולם, שלמרות הכול קמה בכל בוקר ובוחרת בחיים. השותפה הכי טובה לקפה של סוף יום, חכמה מוכשרת, משפחתית ומסודרת, חברותית ונעימה. לגדל את שקד, אחיין שלנו, המתוק שבילדים, בן שנתיים עוד מעט, חייכן ושובב ומלא קסם; להצטרף למשפחת מאיר השווה שלנו (100% אובייקטיבית) ולמשפחת בנזימן, בית הגידול המשובח של ענת; לקבל מעגלים אין-סופיים של חברים מסורים, אוהבים ודואגים – – – במקביל לחיפוש הפרטי שלנו... המלחמה גבתה את חייהם של גברים רבים שנלחמו על החיים של כל אחד ואחת מאיתנו כאן, בארץ הזו. אני חווה מקרוב וכואבת את כאבן של האלמנות האלה (המושלמת שבהן כאמור מתגוררת אצלנו, ביחידה הצמודה לבית). מאות נשים מסתובבות עם לב מרוסק. חלקן מבקשות לצמוח מתוך הכאב ולבנות שוב את ביתן. נשים יפות בקטע מוגזם, גיבורות על ולביאות אחת-אחת. חלקן מגדלות לבד ילדים גיבורים שהתייתמו מאביהם" ומתמודדות בעצמן עם החושך הזה.
"אני שומעת את קריאתם של בני הזוג, שאת חלקם הכרתי רק אחרי לכתם... אוריאל של חנה, ישי של אביה, מוטי של רויטל, מיכאל של אביה, איתי של גל, והרשימה עוד ארוכה ארוכה... קריאה שמבקשת מאיתנו לזרוע זרעים ולשאת לבנים לבניין הבתים האלו, לפתוח את העיניים סביב, לחפש את הגברים שיוכלו לשאת את ליבן וכאבן ולחיות לצידן חיים טובים. חלקם יצטרפו למשפחות קיימות ויחבשו גם את כאבי הלב של ילדים צעירים ובוגרים. אולי זה בן דוד, או שכן, או בן של חברים, חבר מהצבא, מהאוניברסיטה... אתם חושבים שיכול לעבוד? דברו איתם. התעניינו ובקשו את אישורם קודם, בדקו את המוכנות להיכנס לאתגר הקשוח והמתגמל הזה, הכואב והמרגש, הגדול, ובעיקר מלא מלא באהבה. רגישות גבוהה" – – –
הכאב תמיד יהיה שם, אבל הוא לא יגדיר אותנו. אנחנו ננצח את הטרור, אנחנו ננצח את האובדן בזה שנבחר בחיים ובשמחה, בזה שנגדל בתים חדשים, ילדים חזקים; בזה שנמשיך את דרכם של הנופלים. זהו הציווי שלהם אלינו, פשוט לחיות. יהי זכרם ברוך.
813 מילים של לימור סון הר מלך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.