ציון יום למען אלמנות חרבות ברזל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, גם עבורי היום הזה הוא לא יום תיאורטי. ולפני שנזכיר מספרים, אני חייב להזכיר רגעים. אני נכנס למכולת אצלי ביישוב, ויתום מחרבות ברזל עומד בקופה. הלב שלי נעצר. אני הולך להצגה של בני עקיבא בשבת הארגון, יתומה מחרבות ברזל עומדת שם על הבמה, והנשימה, הנשימה, נעתקת. וכמו כל אחד מהציבור הישראלי אני חש במתח בין לתת את הנורמליות, את המקום הרגיל בקהילה, בחברה, לבין לתת את העדיפות, שהיא מוכרחת כי אי-אפשר להתייחס כרגיל. איך נותנים מקום מצד אחד, איך עונים לפערים מצד שני.

הלכתי לפני כמה חודשים – ממש נקרע לי הלב לספר את זה – לנחם תלמידה שלי לשעבר, כשהייתי מנהל בית ספר, שהאיש שלה נהרג. ובסוף אמרתי לה: אם את צריכה משהו, תגידי. אחרי כמה ימים היא התקשרה, ואמרה לי: קינלי, אני אגיד לך, אני צריכה עזרה עם הילדים. יש לי שלושה ילדים קטנים. בת שירות, כמה שעות ביום בבית. והיום שמעתי ממנה. והיא לא מקבלת מספיק ממה שהיא צריכה כדי להתמודד – להתמודד עם היתמות של הילדים, להתמודד עם אובדן העמוד הימיני בבית. לפי נתוני ארגון אלמנות ויתומי צה"ל הצטרפו בשנה האחרונה 317 אלמנות צה"ל חדשות, ועימן יתומים רבים. התכתבתי עם כמה מהן. שאלתי אותה: תגידי, מה אתם צריכים מאיתנו? אז לצערי, כמו שאמר חבר הכנסת כהנא, ותודה לך על יוזמת היום הזה – אתגר החקיקה הממשלתית, שמתעכבת כבר למעלה מתשעה חודשים, אובדן כושר ההשתכרות של האלמנות, שלא מקבל מענה. זה הזוי שיש לנו כסף לכל כך הרבה דברים ולזה אנחנו לא יודעים לתת מענה כאן. העובדה שיתומים מפסיקים להיות יתומים מהמון בחינות בגיל 21. כשבפעם הראשונה סיפרה לי אורלי זוהר, אלמנתו של מ"פ במילואים מחומת מגן – סליחה לפני חומת מגן, מ-2001 – לא האמנתי שהיא מספרת לי את זה, בפעם הראשונה.

ובואו נודה על האמת. הרי אי-אפשר לפצות ילד יתום. אי-אפשר להחליף זוגיות, בטח לא בכסף, כי הדברים החשובים בחיים לא נקנים בכסף. אבל בישראל היום חיות 13,670 אלמנות וחיים 4,570 יתומים. מתוכם 728 חדשים, ורבים מתוכם לא מוכרים או לא מקבלים מספיק מענה.

במאי 2024 פרסם משרד הביטחון תזכיר חוק לעדכון הזכויות. האוצר התנגד, וזה נעצר. אחר כך האוצר חזר בו מההבנות, והוא דורש שמשרד הביטחון יוסיף עוד 120 מיליון שקל. וזה כל כך מבזה. אני מתאר פה ביורוקרטיה, ביורוקרטיה שפוגעת באנשים ששילמו את המחיר הכבד ביותר על המלחמה הזו; עיכוב חקיקה קריטי, שפוגע ישירות באלמנות וביתומים ששילמו את המחיר הזה. אז הדרישה שלנו היא לחדול לגרור רגליים, להניח מייד את ההצעה הממשלתית, או לחלופין לתת את הרוח הגבית לחקיקה פרטית. אין בעיה, אנחנו נעשה את זה – מתן, אני ואחרים פה.

ואני אגיד עוד משהו מעבר לחקיקה כי, באמת, זה מבזה שאנחנו מדברים ביום כזה על כסף, אבל זה נדרש – להפוך אותם לגיבורים. אלה הגיבורים של החברה שלנו. ולעשות הכול חברתית, אנושית, קהילתית, לתת להם לבנות את החיים שלהם.

לפני כמה חודשים, אחרי שדיברתי כאן על חייל שלי שנהרג בעזה לפני 17 שנה, קיבלתי מסנג'ר מבן הזוג החדש של אלמנתו. הוא כתב לי: תשמע, קינלי, אני בזוגיות עם האלמנה כבר כמה שנים, אבל אני רוצה לומר לך, כל כך התרגשתי. אני רוצה לומר לך תודה. תודה על זה שהזכרת אותו, תודה על זה שאתם נמצאים שם בשבילה, תודה על זה שאתם שם בשביל הילדים. אני אומר לך כבן הזוג החדש כמה זה משמעותי שיודעים, שזוכרים, שנמצאים שם בשביל. בואו נעשה את זה, כנסת ישראל. תודה.