ציון יום למען אלמנות חרבות ברזל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, כבוד היושב-ראש. כבוד השר או השרה, חבריי הנכבדים, וכמובן חיילי צה"ל המדהימים, התכנסנו כאן היום לא רק כדי לזכור את הנופלים, אלא כדי להוקיר את אלה שנשארו מאחור – האלמנות. אלה שנשאו ועדיין נושאות על כתפיהן עולם שלם שהתנפץ בן רגע. הן לא בחרו בכך, אבל הן הפכו לסמל של חוסן, של גבורה, של התמודדות מול אתגרים עצומים. הן עומדות בכל יום ויום על האובדן הגדול שלהן מול השקט הרועם שהותירו אחריהם הגיבורים שלנו.

כל אחת מהן מתמודדת עם האבל בדרכה: יש הבוחרות לצמוח מתוך הכאב ולהפוך את השכול לכוח מניע. אחת מהן היא גלית ויזל, אלמנתו של רס"ר במילואים אלקנה ויזל ז"ל. ביום ראשון האחרון, בדיוק שנה אחרי נפילתו בי"ב בשבט, היא קיימה טקס הנחת אבן פינה למרכז טיפולי לזכרו. יש לי הכבוד ללוות אותה בהקמת המרכז ולהשתתף בטקס הסרת הלוט. כשרק נפגשנו היא סיפרה לי על השאיפה שלה, והיא אמרה: כבר כשיצאנו לדייטים דיברנו על החלום להקים מקום כזה. למעשה היא סיפרה שהחלום המשותף הזה היה השושבין בחתונה שלהם. בשבעה כבר היה ברור לה שהיא רוצה להנציח את בעלה באופן הזה. להתבונן מהצד בגלית, שלוקחת את האבל שלה וממנפת אותו למקום של צמיחה, של עזרה לזולת, של עשייה ונתינה כדי להנציח את אלקנה שלה, היה פשוט מפעים. ולא שהיא לא כואבת ולא שהיא לא חשה את הכאב ואת החוסר.

לצערי, יש עוד רבותרבות כמוה; יש את צוף אשחר, יש את שירה רזיאל, ויש עוד ועוד – נשים מדהימות, פשוט מדהימות. ישנן אלמנות שדרך ההתמודדות שלהן היא בשקט, בהתכנסות, בהתמקדות בשיקום המשפחה הפרטית שלהן והעולם האישי שלהן שהתערער. יש כאלה שנלחמות יום-יום רק כדי להצליח לתפקד, רק כדי לשמור על השגרה בתוך הכאוס שנכפה עליהן. כל אחת מהן היא גיבורה, גם אם לא ביקשה להיות כזאת. כל אחת מהן היא עדות חיה למחיר הכבד שכולנו משלמים.

אחת האלמנות שפגשתי דיברה על כך שהיא יודעת שהחברה מצפה ממנה להיות חזקה – לתפקד, לחייך, להמשיך הלאה, אבל הכאב נמצא שם תמיד, והוא לא נעלם גם לא אחרי שנה, שנתיים או עשור. היה חשוב לה שיבינו שהחיים אחרי האובדן הם חיים שונים לחלוטין מאלה שהיו לפני כן; חיים מלאים בהתמודדות, ברגעי שבירה, בצורך אמיתי במעטפת ובסביבה תומכת.

כאן בדיוק אנחנו נכנסים. עלינו לשאול את עצמנו כחברה, יום-יום: האם אנחנו עוטפים מספיק? נותנים כתף? נותנים יד? שואלים אותן מה הן צריכות? האם המדינה שלנו עוזרת להן מספיק או, חלילה, הן נשארות לבד להיאבק, כל אחת במערכה הפרטית שלה? חובתנו היא לא רק לזכור, אלא גם לעשות – לדאוג להן, לתמוך בהן, להבטיח להן שהן לא לבד. ביום שהן איבדו את היקר להן מכול הן לא איבדו רק בן זוג – הן איבדו עולם שלם. והגיע הזמן שנעזור להן לבנות אותו מחדש יחד איתן, בקצב שלהן. אני מסיימת.

אני רוצה לפנות אליכן, האלמנות היקרות, ולהגיד לכן שאתן לא לבד. אתן אולי נושאות עול כבד מנשוא על כתפיכן, אבל אנחנו כאן כדי לשאת אותו יחד איתכן. אנחנו כאן כדי להקשיב, כדי לפעול, כדי לוודא שאתן לא צריכות להיאבק לבד על מה שמגיע לכן בזכות – על התמיכה, על ההכרה, על המעטפת החשובה כל כך בדרך הלא פשוטה שלכן.

אני מחזקת את ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ומתפללת שלא יצטרפו אליו חברות חדשות. אני מבטיחה בשם כולנו, בשם כל אחד ואחד מחברי הכנסת כאן, לעשות כל שביכולתנו כדי לוודא שלא תישארו לבד, לא היום ולא בעתיד. תודה.