ציון יום למען אלמנות חרבות ברזל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי השרים, חבריי חברי הכנסת, מלחמת חרבות ברזל, שהחלה ב-7 באוקטובר 2023, הותירה אחריה צלקות עמוקות בלב האומה. מאחורי כל מספר של חלל מסתתר סיפור חיים שנקטע, משפחה שהתפרקה, חלומות שנגנזו. הכאב הזה אינו רק כאב אישי, אלא גם כאב לאומי. למלחמה הזאת יש מחיר. מחיר דמים יקר וכבד מנשוא. 232 גברים ונשים התאלמנו במלחמה הזו, 1,086 הורים איבדו את ילדיהם, מתוכם 12 הורים שכולים נותרו ללא ילדים נוספים כלל, ולמעלה מ-1,000 יתומים המלחמה הזאת גבתה מאיתנו. מאחורי המספרים הללו עומדים אנשים אמיתיים, אבות צעירים שלא יספיקו לראות את ילדיהם גדלים, אימהות שילדיהן יגדלו ללא אב, ילדים שלא יזכו לחיבוק של אבא, ואחים ואחיות שחייהם השתנו ברגע אחד. אסור לנו להתרגל למציאות הזאת. אל לנו להביט בה כסטטיסטיקה בלבד. זה לא מספרים – זה אנשים. אלו האחים והאחיות שלנו. אלו גברים ונשים שמסרו את היקר מכול למעננו.

מתוך הכאב הזה אני רוצה לעצור ולספר על אוריאל. אני מכיר את משפחתו, מלווה אותם. אוריאל כהן נפל בקרבות ברצועת עזה, אבל לפני שהוא היה חייל, הוא היה אדם עם לב ענק, חבר נאמן, אדם שתמיד ראה את האחר לפני שראה את עצמו. אוריאל היה כלכלן בכיר, אדם מצליח ומוערך, שיכול היה להמשיך את חייו במקצועו ולבנות את עתידו. אבל כשהמלחמה פרצה הוא לא היסס. הוא עזב הכול. שם את משפחתו ואת הקריירה שלו מאחור ויצא להגן על הארץ. השתתפתי בהלוויה שלו. עמדתי שם עם רבים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון, ועדיין קשה לי להאמין שהוא איננו. השתתפתי גם באזכרה שלו, גם בשלושים, גם בשנה. שמעתי את הסיפורים על הנתינה, על טוב הלב, על הדרך שבה ידע תמיד להעלות חיוך על הפנים של כל הסובבים אותו גם ברגעים קשים ביותר. אבל לצד הכאב על לכתו עומדת גם הקרבה עצומה של אשתו חנה. חנה איבדה את בעלה, את היקר לה, את שותפה לחיים. היא נשארה להתמודד לבד עם האובדן, עם הכאב ועם כל הקשיים והמציאות החדשה שנכפתה עליה. אתמול דיברתי עם חנה. אמרתי לה שאני הולך לדבר פה, בכנסת, בציון היום הזה. היא ביקשה להעביר מסר ברור. אחת, היא אומרת, לא הגיוני שהפנסיות של החללים שנקבעו במלחמת ששת הימים הן הפנסיות שאיתן אנחנו חיים ומאז לא נעשה בהן שום עדכון. זה לא הוגן. אי-אפשר להמשיך ככה. המשפחות השכולות נתנו את היקר להן מכול, ולא יכול להיות שהמדינה לא תדאג להן בצורה הולמת. דבר נוסף, היא אומרת: זה לא שייך שאם אישה מתחתנת מחדש, בעזרת השם על כולן, אז הפנסיה של בעלה הקודם שנפל בקרב פשוט תיעלם. זה לא אנושי. זה מציב נשים שכולות בדילמה בלתי אפשרית – בין לבנות את החיים מחדש, מצד אחד, לבין היציבות הכלכלית שלהן ושל ילדיהן. כפי שנאמר בספר שמות "כל אלמנה ויתום לא תענון". הציווי הזה מחייב אותנו כחברה לנהוג בחסד וברחמים כלפי אלה שאיבדו את היקר להם מכול.

עם ישראל כולו חש את האובדן, את השכול ואת הצורך לתמוך, לחבק את המשפחות השכולות. ארגונים כמו ארגון אלמנות ויתומי צה"ל פועלים ללא לאות כדי לספק תמיכה רגשית, כלכלית וחברתית לאותן משפחות. אך האחריות היא של כולנו, ובראש ובראשונה של נבחרי הציבור. מחובתנו לשמור על שיח שיכבד את הנופלים שנלחמו למען כולנו, ולא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו נמצאים. ההתמודדות עם האובדן היא תהליך ארוך ומורכב. עלינו כחברה לנהוג בחסד. להושיט יד ולהיות שם עבור אלו שאיבדו את היקר להם מכול. הזמן אולי יקהה את הכאב, אך הזיכרון יישאר חקוק בליבנו. עלינו להבטיח שהקורבן שהם הקריבו לא יהיה לשווא.

אני מקווה שנמשיך לחיות, לאהוב, לבנות ולהיבנות למען עתיד טוב יותר ולמען הדורות הבאים. יהי זכרם ברוך.

אני רוצה גם להצדיע לכל החיילים שנמצאים פה למעלה ביציע, ברוכים הבאים, ושיהיה לכם בהצלחה רבה בכל תפקיד שאתם עושים. שתמיד תתקדמו, ושהקדוש ברוך הוא ייתן לכם כוח, תעוזה וגבורה במשימות המיוחדות שאתם עושים. ושתמיד תחזרו בריאים ושלמים לחיק משפחותיכם.