קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני חייב לפתוח את דבריי בכך שאני מבין שהשב"כ הפך להיות הסקוריטטה, השב"כ הפך להיות אויב המדינה. אתם עולים לכאן ואתם עומדים בצד ומטיחים בשב"כ.
רגע, רגע, אני לא הפרעתי. טלי, אני לא הפרעתי לכם, אני מבקש מכם.
תפסיקו. אין שב"כ ספייר. הלוחמים שלו כל יום מונעים מאות פיגועים. היו זהירים בביקורת שלכם. אני מבין שזאת פוליטיקה, אני מבין שזה מחמם את הלב שלכם, אבל אנא מכם, תחשבו על לוחמי השב"כ שנמצאים עכשיו בתוך ביבים ומונעים פיגועים. אדוני היושב-ראש, אתה היית שם. אז אוקיי, שמע אתכם ראש הממשלה, בסדר גמור. ציפיתי ממנו שהוא יפסיק את זה.
אני לא יכול להימנע מהמילים הקשות שאני הולך להגיד. אני עומד כאן מלא זעם – – –
אני מאמין לך שאת מלאת זעם על מה שקרה – רק תקשיבי – במדינת ישראל ב-7 באוקטובר, ולא פחות מכך על מה שקורה אחרי 7 באוקטובר. באותו יום שחור שבו נרצחו אזרחים, נחטפו חפים מפשע ונעשו מעשי זוועה שאי-אפשר לתאר אותם, אתה, ראש הממשלה, לא רק שלא פעלת כפי שמצופה ממך ואמרת: אני לוקח אחריות ופה מעכשיו והלאה מחלץ את המדינה הזאת. לא אמרת את זה. אתה נכשלת בדבר הראשון, לקיחת אחריות, כמו שכל מנהיג צריך לקחת אחריות. זאת האחריות שלך, אדוני ראש הממשלה.
101 חטופים כבר 409 ימים נמקים במנהרות – תת-תזונה, סבל, עינויים, השפלות – בנות ובנים שלנו, של כל אחד מאיתנו, נמקים. ואדוני, עם כל הכבוד, לך יש זמן. וחלק מהשרים שלך – לפחות את זה תגיד להם – אומרים כאן: אנחנו לא בעד עסקה. איך אפשר להגיד את זה? אתה יכול להתווכח פוליטית, אתה יכול להגיד את דעתך, אבל במדינת ישראל הדואבת, מול הורים דואבים, מעיזים שרי ממשלת ישראל וחברי כנסת להיות במשכן, בקודש-הקודשים, ולהגיד: אנחנו לא בעד עסקה. תגידו כך, תגידו אחרת, תגידו: ננסה ככה – אבל מאיפה עזות המצח להסתכל על הורים, לשמוע את בכיים, לשמוע את אנקתם, ולבוא לכאן ולהגיד: אנחנו לא בעד עסקה?
אתה יודע מי אמר. ניסים, אתה יודע מי אמר. אתה יודע מי אמר, ניסים, תפסיק.
7 באוקטובר ייזכר לא רק בגלל מה שקרה בשטח אלא בעיקר בגלל מה שלא קרה: אובדן האחריות, אובדן המנהיגות ואובדן האנושיות שמלווה אותנו – שלך, אדוני ראש הממשלה ושל חלק מהשרים שלך.
תגיד לי, אדוני ראש הממשלה, אני שואל אותך – אני לא נוהג להתלהם ואני לא נוהג לכנות אותך בכינויי גנאי, אבל אני שואל אותך: למה אתה לא הולך לניר עוז? למה אתה לא הולך לכפר עזה? למה אתה לא הולך לשם, שם את היד שלך על ההורים? גם אם הם יטיחו בך מילים קשות, אתה, ראש הממשלה, תשפיל מבט, תבלע, אבל תפגוש אותם. תראה את מה שאנחנו ראינו, כולל ח"כים מהמפלגה שלך – אני לא אקח את זה מהם – שהיו איתי שם ובכו איתי ובכו איתנו. לראות את הבתים השרופים, להריח שלושה ימים אחרי את ריח המוות. הם היו, אבל אתה לא. למה? באיזו מדינה זה קורה?
הם האזרחים והאזרחיות שלך, הם האזרחים והאזרחיות שלנו, הם הבנים שלך והן הבנות שלך, הבנות שלנו והבנים שלנו, וכל טריק שתעשה לא יפטור אותך מהחובה הבסיסית הזאת. להפקיר אנשים במנהרות – אנחנו, היהודים? הגניוס היהודי? כל מי שהתגייס לצה"ל – איפה "לא מפקירים פצועים", איפה הסיפור הזה? הכול נעלם בשביל הפוליטיקה הזולה?
אני לא יודע מה היה עם ההדלפות, אבל אני יודע דבר אחד, שמסלול ההדלפות עובר דרך הלשכה של ראש הממשלה. ואם הוא ידע, זה נורא; גם אם הוא לא ידע, זה נורא, כי זו הלשכה שלו, אלה האנשים שלו. ואתם עולים כאן ומטיחים בשב"כ כאילו השב"כ הכניס חבל. תפסיקו. אפשר להתווכח. יש פוליטיקה, אבל יש מעבר לפוליטיקה. יש דברים שהם שלנו ושלכם – השב"כ הוא שלי ושלך.
זאת בושה, ההתייחסות שלך, אדוני, ושל אלה שחושבים שאנחנו יכולים להתנהל עם הסתר פנים כלפי החטופים האלה. הם מתים כל יום. הם מתים כל יום. אתה שומע את המשפחות, אתה שומע את הבכי שלהן, ואתה לא מאמין שכאן, במדינת ישראל, הגענו למצב כזה. ואני שומע אתכם אומרים: מה, אנחנו נפסיק את המלחמה? כן, תפסיקו את המלחמה. יש לנו הישגים – – –
יש לנו הישגים. יש לנו הישגים, ברוך השם. יש לנו הישגים מהטובים ביותר. חנוך.
זו דעתך, אבל זו דעתי. אנחנו נמצאים במצב שצה"ל עשה עבודה מצוינת – גם בלבנון, גם ברצועת עזה. החמאס על הרגליים, אז צריך לנשום עמוק ולהגיד: עכשיו, לתת מכה על השולחן, אתה, ראש הממשלה, כמו שאתה יודע להיות כשאתה רוצה, ולהגיד לצוותים שלך: עכשיו תפסיקו הכול, לכו ותביאו את החטופים. לכו ותביאו אותם.
ואם צריך תיסע אתה, ותעשה מסיבת עיתונאים ותגיד: אני עוצר כאן. אני רוצה את האזרחים ואת האזרחיות שלי.
אני רוצה לספר לכם על קובי וגלית כלפון, השכנים שלי בדימונה.
הם אמרו לי – נכון. זוג נהדר, מלח הארץ, ציונים טובים. אגב, אנשי ימין, השכנים שלי. חייהם פסקו מלכת. שגב חטוף. לראות את האנשים האלה קמלים, לראות ולשמוע את הבכי שלהם ולראות איך כל המשפחה מתכנסת לתוך העצב.
אז כן, יש לנו הישגים טובים, צריך לשמר אותם, אבל מעבר לכל הישג צבאי צריך ללכת להביא את החטופים. אסור לנו לנהוג כאילו שום דבר לא קרה. אין הסתר פנים לשבוי, גם ההלכה אומרת את זה. ואתם יודעים, כל אחד מכם. החרדים לא נמצאים כאן – חבל, יש לי כמה מילים להגיד לכם, גם בנושא של ההשתמטות, וזה קשור אחד לשני.
לוחמינו נמצאים 300 ו-350 יום בלחימה, וזה לא רק הבנים של צד אחד, חס ושלום – זה גם הבנים שלכם וזה גם הבנות שלכם וזה גם הבנים שלהם וגם הבנות שלהם. ואתם – מנזר השתקנים. ואתה, ראש הממשלה, יושב איתם בחדרי-חדרים ותופרים, תופרים חוקים של השתמטות. לא לזה ייסלח ולא לזה, שאנחנו מפקירים ושאתה מפקיר את השבויים שלנו. תודה, אדוני.
916 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.